נטל הציפיות שלא מומשו ...

יחסים. יחידה בסיסית של הישרדות החברה. אבל גם לצמיחה הרגשית של האדם. עכשיו, אני לא חובב ענק של החברה בהתחשב באיך שאנחנו, יחסית, מפחדים מעצמנו בסופו של יום, אבל אני כן מאמין בצמיחה של הוויה, בין אם זה פיזית, נפשית, רגשית או רוחנית. אבל עם השנים הפכנו להיות כל כך מפחדים להיות לבד / בודד שאנחנו כל הזמן רוצים שמישהו אחר ימלא חלל ריק או יגרום לתוהו ובוהו. בשני המקרים, אנו לא מחפשים מישהו שישתף קיום שליו אלא יפצה משהו.

אני בן 26, שהוא די צעיר מבחינת הידע העולמי וכדי להיות מסוגל להשתמש בביטוי 'הייתי שם, עשיתי את כל זה', אבל אני יכול לומר בבטחה שבמהלך 26 השנים האלה אכן צברתי המון חוכמה ורצון להמשיך לעשות זאת, אבל הסיפור הזה הוא לזמן אחר אחר :). שנת 2016 הייתה, כמו אצל רוב אוכלוסיית העולם, שנה של אובדן וכאב ותובנה מסוימת. למעשה, המון למידה והתבגרות, ולכן הייתי האופטימיסט המציאותי תמיד החלטתי להתמקד בכל מה שכישלונות אלה לימדו אותי. מה שהיה הבולט ביותר היה, הציפיות שקושרים מבלי משים למערכות יחסים.

נפלתי עם החבר הכי טוב שלי כי לא הצלחתי להגיע למסיבת יום ההולדת המפתיעה שלה למרות שתכננתי את זה עם אחותה הגדולה. סיבה? סבי מצד אמי שבר את צלעותיו ואבי נאלץ ללכת לעבודה ואמי לא הצליחה להגיע בזמן שאלך למסיבת יום ההולדת שלה. טעות שלי? בישרתי ביחס למצוקתי את האחות שבתורה חשבה שאני מתרצת ואני יכולה להסתדר, כמו תמיד, אם אני רוצה. פשוט פגעתי בחבר הכי טוב שלי ביום ההולדת שלה. הפכתי אותי לרשע. כן, זה אמנם ניפץ אותי כשראיתי איך שניהם לקחו חברות של 9 שנים ואשפו אותה, ובאיזו קלות שניהם המשיכו הלאה מכיוון שהיו להם 'חברים הכי טובים' אחרים אבל בשבילי היא הייתה רק אחת. ראה, יש לי בעיה. אני כן מדי עם אנשים שאני אוהב ולא יכול להיות שמספר אנשים ימלאו את אותו תפקיד בחיי. אם יש לי חבר הכי טוב, זה פשוט, ופעם נתתי מקום מסוים למישהו בחיי, גם אם הוא כבר לא נמצא בחיים שלי אני לא יכול למלא את החלל הזה. ואני לא מרגיש צורך בכך. מה שנשירה זו לימדה אותי היה, מכל הפעמים השונות שעשיתי לעולמם, כשהייתי שם בשבילם דרך העליות והירידות שלהם, עשיתי את זה כי יכולתי. זה לא הפריע לסדרי העדיפויות האחרים שלי. אבל במקרה זה, סבי הגיע למקום הראשון ולא יכולתי לראות כיצד ניתן היה 'לנהל' את המצב הזה. כן, גם הם היו שם כדי לתמוך בי בשיאים הגבוהים והנמוכים שלי, אבל זה היה ההבדל. לא ציפיתי שהם ינהלו הכל כי ידעתי את החשיבות של רשימת עדיפויות. הם ציפו שאוכל להיות שם בשבילם בכל עת שהם צריכים. הֵם צפוי, א וזה היה העיקר.

אנו מצפים מהאנשים שאיתם אנו נמצאים בקשר, בין אם זה משפחתי או ידידותי או רומנטי, יהיו דרך מסוימת כי הם היו כאלה דרך חלק גדול מהקשר. ראיתי שני פילים, האלילים שלי, לאהוב ולטפל בלי לצפות לתמורה. אבי וסבתא מצד אמי המנוחה. וזה הפך אותם לאדם מאושר יותר. גדלתי וצפיתי בהם וכך עשיתי את אותו הדבר. אני אף פעם לא מצפה מאף אחד לשום דבר. אין לי חבר, אבל לא הייתי רוצה שהוא ישים אותי מעל הכל. אני מכיר ומעריך את החשיבות של המרחב והזמן שלנו. אבל איכשהו אפילו לדעת שאני עושה את מה שאני חושב שנכון, על ידי חבר לשעבר הטוב ביותר כי בגלל שאני יכול לנהל מצבים מסוימים, תמיד אוכל. בלי להתחשב בעובדה שבמקרה זה היה סבא שלי שצריך אותי אז. היה להם כל כך קל להאשים אותי לפגוע בהם ולקחתי את האשמה. שזו הייתה הטעות שלי. זה גרם לי להיכנס שוב לחושך ולהתחיל עם השנאה העצמית והפגיעה שלי. שוב. כל עבודתי בכבוד עצמי ושיפור עצמי עמדו לרדת לטמיון. אבל אז הבנתי שלמה? מדוע עלי לקחת כל אשמה? לא אמרתי להם לצפות ממני לשום דבר. הם עשו זאת, באשמתם. וזה הקל שוב על חזרתי לחושך.

זה קל, לקחת מישהו כמובן מאליו, ולצרף לו רשימת ציפיות כי ראינו אותו כדרך מסוימת. אנו לא מצליחים להכיר בכך שאם אדם הוא דרך מסוימת, זה לא תמיד גורם לטבעו או שהוא קל עבורו, משום שהוא רוצה. ואנחנו גם לא מצליחים להכיר בעובדה שאנשים משתנים. אישיות משתנה בגלל שאנחנו מתמודדים עם אתגרים כל יום. חלקם שוברים אותנו, חלקם גורמים לנו, אבל אנחנו תמיד מתפתחים. חלקם הופכים לגזר, חלקם הביצה ומעטים נדירים יכולים להיות הקפה. האדם שנולדתי בתור, והאדם שאני היום הם אנשים אחרים לגמרי! ואנחנו יודעים ששינוי הוא בלתי נמנע, אך לעתים נדירות נראה שאנחנו מקבלים את זה. כשאותו אדם לא מתנהג כמו שציפינו ממנו, אנו מאוכזבים ואנחנו פוגעים בו, בכך שאשמנו אותם והשתמשו באמון ובפגיעות שלהם כלפיהם. אפשר לומר, אחר גורם לאנשים לעשות דברים כאלה, אך האם זה מוצדק? האם אנו יכולים, בהתקף של כעס נלהב, להרוס מישהו רק בגלל שהם לא נפגשו שֶׁלָנוּ ציפיות? הם לא ביקשו מאיתנו לסווג אותם בתבנית מסוימת, למעשה הם אף פעם לא הובילו אותנו להאמין שהם דרך מסוימת, אז למה אנחנו פוגעים בהם ובעצמנו אלא מתייגים ציפיות ואז מפעילים את הטבע המובן מאליו שלנו לפגוע בהם ואז שוב לצפות שהם יסתובבו?

הילדה ואחותה היו חלק חשוב מחיי. שנינו החמיאו כל כך טוב אחד לשני. הייתי המוח והיא הלב. תמיד הייתי המעשית ואילו היא הייתה הרגשית. לאורך ידידותנו, עזרנו זה לזה לגדול ולצאת לטייל מאזורי הנוחות שלנו. אני אף פעם לא יכול לשנוא אותה אבל כן זה לימד אותי הרבה. הנטל של ציפיות שלא מומשו כבד מדי לשאת, עבור האדם. כשאתה נמצא במערכת יחסים כלשהי, אתה מסתגל אבל זה בגלל שאתה רוצה, זה לא צריך להיות בגלל שמצפים ממך. אם מישהו עושה בשבילי משהו נחמד, זה לא אומר שאני מצפה שיעשו את זה כל יום ואם לא אני מתעצב ואז כועס ומוציא אותו עליו. זה לא בסדר עבור שנינו. בהיותנו מין מטא-קוגניטיבי שאוהב לתבוע את עצמו כגזע עליון (תאמין לי שאני מעדיף להיות חזיר בר בכל יום!) קבלה פשוטה זו נראית כמשימה ענקית עבורנו. אנחנו כל הזמן נכשלים בזה.

לא מאפשר לצפות לאף אחד ליותר מדי. אני מסכים, להיות במערכת יחסים, צורה כלשהי של ציפיות קיימות, אך מה שבשליטתנו הוא להבין אם מישהו לא עומד בציפייה הזו ולא מתפרץ עליהם. לא לקחת מישהו כמובן מאליו כי אנחנו מתכוונים לו מאוד. האם האכזבות שלנו חשובות יותר מהקשר? האם משחק האשמות שווה את זה? גם אני האשמתי אותם מלצפות יותר מדי מכיוון שהם האשימו אותי באכזבותיהם, אבל בסופו של דבר איבדנו ידידות. הכאבים שנגרמו היו רבים להתגבר כי הם ריסקו את אמוני. אני תמיד אאחל להם בהצלחה, אבל לעולם לא אהיה חברים איתם. ולמרות שזה לנצח יפגע, אבל אני גם יודע שלמדתי למלוך במזג שלי ולא לחזור על הטעויות האלה. להבהיר תמיד שלא תמיד אני אעבור הרים עבורך, כי יש לי גם אנשים חשובים אחרים בחיי.

'קווה לטוב ביותר. צפה לגרוע ביותר. החיים הם הצגה. אנחנו לא מלומדים. ' מל ברוקס.