התרסקות ושריפה

קשה להאמין שחצי שנה עברו מאז חזרתי לעבודה המלאה של שבועיים. רגע ההתרסקות והבערה שלי. התגובה הכל-יודעת של נפשי וגופי שאומרת לי “קבל כי חייך לעולם לא ייראו כמוהם. טוויסט, עמל ותקווה שכל מה שאתה רוצה החיים יתפתח, בין אם תרצה בכך ובין אם לא. ' הייתי צריך לדעת. כבר לא יכולתי לעבור את החיים באומרתי, 'אני לא יכול' בלי לדעת באמת שזה נכון. זה לקח רק יום צורך לדעת שהפך לצורך להוכיח ולהיות מקובל. התעלם מהכאב. לאמץ מטרה. לרדוף אחרי הכסף. בכנות האמנתי שאיכשהו יכול להשתלב בגרסה קודמת של עצמי. במובנים רבים עשיתי זאת, אך לגופי לא היה חלק ממנה. כל יום שעבדתי, הוסיפה לבנה נוספת למשקל הכאב והחרדה שאני נושאת מדי יום. הרעיון לעשות משהו - להשיג משהו, הניע אותי. מוחי היה מגועש באנרגיה - השתלט על מה שקורה לגופי. אבל אז…. זה קרה במהירות, גופי השתלט על השתוללות האגו של ההישג.

קבלה והבנה

התעוררתי בוקר אחד ומצאתי את עצמי קפוא במקום. הגב שלי, מחזה לעמוד השדרה הצווארי, בעקביות בכאבי תופת וכעת ... המותני תפס לחלוטין את יכולתי לעמוד וללכת. נעל אותי במקום בצורת 'ל' הפוך. הכאב לבדו היה הרסני, אך ההשפלה של בני שעזר לי לקום מהמיטה ובבגדי כמעט הרסה אותי. יכול להיות, אם המוח המודאג שלי לא היה נכנס להצביע עד כמה כישלון אפי אני, היה, ותמיד יהיה. משאיר אותי שוחה באכזבה, תוך תפיסה נואשת אחר הסיכוי להתגבר על הכאוס. בסופו של דבר נותרתי מתייפחת, בלגן עלוב של בן אדם שזקוק נואשות למישהו שיבין. חיפוש קבלה והבנה בעיני אדם זר - היכרות רגעית.

אז אני מוצא את עצמי כאן - תמיד מחפש קבלה והבנה בעיני אחרים. חיים המונעים על ידי הצורך לרצות ולהשיג מוחלפים בצורך המודאג להבנה. הידיעה בעומק נשמתי שאף אחד לא יכול היה להבין אותה לעולם.

פלאשבקים רגשיים

היום היא דוגמה מושלמת למה שאני לא יכול להסביר - למה אני לא יכול לשים מילים אמיתיות. ביליתי את ששת הימים האחרונים (ובכל שבוע קודם) במרדף פעיל אחר שלום וריפוי. יש לי את הרגעים האלה - אני מכנה אותם התמוטטות - המומחים מכנים אותם 'פלאשבקים רגשיים'. משהו שסבלתי איתו כל עוד אני זוכר אם כי מעולם לא היה לי שם לזה. פשוט ראיתי ברגעים אלה את הרגעים הנמוכים ביותר בחיי - תזכורות רגעיות עד כמה אני באמת ותמיד הייתי פגום.

טריגרים - זו המילה בה הם משתמשים. זה רגע - כהרף עין - הבזק של אור לעתים קרובות בלתי נראה ותמיד לא רצוי. אנרגיה המסתתרת עמוק בפנים, מסתתרת בכאב ובחשכת העבר כואבת - פצעים עמוקים. ממתין בסבלנות לשעה מתאימה לעלות למעלה - מנווט בזהירות במי התפיסה והמשמעות. קריאת כל טון, מבט ומילה - צופה בשמחה בתקשורת של אחרים דרך משקפיים עכורות של פחד ובושה. אף על פי שעכשיו אני מודע לטריגרים שלי, ולמקור לרוב, לעתים קרובות אני לא רואה את סימני האזהרה של העתיד לבוא. סיוט הכאב הפיזי והרגשי שטף בבושתו ובגנותו של המבקר הפנימי שלי. מחזיקה אותי כבני ערובה! לאסוף פצעים ישנים ולהשאיר צלקות חדשות. גועל בטון. אכזבה במבט. זלזול במילותיו של אחד. קול אבי - נהמת גרון. קולה של אמי - נוטף סלידה ואכזבה. תחושת הנטישה המוחצת. נשאר לבד עם הכאב מכל זה. אז והיום.

מקור הכאב

נשאר עם החזון של אמא שלי מעניש שוב ושוב. בשביל מה? הייתי ילדה טובה, נכון? זה מה שהיא אמרה, אבל שם אני בת 5 - נענשת על הרטבת המיטה. מיוצר לניקוי הסדינים שלי בכיור מלא מים חמים ואקונומיקה. צרחתי כל הזמן 'לא מספיק טובים'. זה מה ששמעתי בכל מקרה - זה מה שהרגשתי. חזונות חוזרים מגיל 9 ואילך, על אמא שלי המתנשאת מעליי, ביד מורמת - אני, מחכה בסבלנות להכות או להישאר ביד. זה הגיע לי. ימין? לא היה לי טוב - היא לימדה אותי להיות טובה יותר. להיות טוב. אבל למה? מה לא בסדר איתי? אכפת לי יותר מדי. הרגשתי יותר מדי. שאלתי יותר מדי. תהיתי יותר מדי. במילים פשוטות נענשתי על היותי 'אני'.

בכנות לא יכולתי להגיד לך באיזו תדירות אמא שלי התייחסה אליי כמו לכלב פצוע ושנוא. אבל אני יכול לומר לך, עשיתי כל מאמץ להשתלט על המצב. סותם את פי - דמעותיי ורגשותיי קבורים עמוק. נכנסתי בקלות כמטפלת שלי - השארתי אותה לחיות את החיים שכל כך חשק לה. הייתי מנהל את חיי בחיים שלנו, והייתי עושה את זה בצורה שתמצא חן בעיניה. אם הייתי עושה את כל המאמצים להתכופף לרצונה, לא תהיה לה שום סיבה להתפרץ בכעס.

סוד אפל

גישה זו עבדה יפה בימים הטובים, אך ברעים לא יכולתי לעשות דבר. למרבה הצער, הגישה שלי לטיפול עצמי כללה כניסה למשמעת - הסוד האפל ביותר שלי! בגיל 9 התחלתי להעניש את עצמי - להכות את עצמי בפנים, להכות את עצמי בראש ולהטיח את הראש בקיר. לא יכולתי לראות את זה אז, אבל אני רואה את זה עכשיו. כשמשהו או מישהו מעורר את רגשות הסלידה והבושה שמונחת בתוכי על ידי אמא שלי, אני מייד חוזר ומוצא את עצמי לוקח את מקומה של אמי. והילדה הקטנה אבודה, נותרה מסתובבת בערפל של כאוס, בלבול וחוסר שביעות רצון. תמיד מחפש. אף פעם לא סומך. תמיד בונה מחדש!

'אבות, אל תלהיב את ילדיך במקום, העלה אותם בהדרכתו ובהוראתו של האדון.' אפסיות 6: 4

'הכשיר ילד בדרך שהוא צריך ללכת גם כשהוא זקן הוא לא יעזוב את זה.' משלי כב, ו

תמונה על ידי רוב פוטר