מותו של ענק עדין ...

היה רוש ישן בחצר האחורית של ביתי הנוכחי. הוא נשען בצורה מסוכנת למדי ורוב הענפים התחתונים שלו היו מתים. הדלקת בקצה הייתה קשה בעבודה על הענק המתנשא הזה וכמו רבים מהרוש המזרחי כאן במזרח ארה'ב, האורגניזם הזעיר ביותר הדביק את הענק, וחנק אט אט את משאביו עד שהוא מת ברובו.

בעל הבית שלי החליט שהגיע הזמן לכרות אותו במקום לדאוג שהוא יטה בדרך הלא נכונה על הבית הקטן שלי. מכיוון שאולי חדר השינה שלי היה באופק הראייה שלו, אני מודה שהיה לי הקלה שלא צריך לדאוג לו עוד במהלך סופת רעמים.

אבל זה היה בצער רב שראיתי את זה יורד. העובדים הגיעו ולאחר שטיפסו עליו ופשטו את רוב הענפים בשלושת הרבעים הנמוכים ביותר, הם עיגנו חבלים כדי למשוך אותו מהבית ואז כרתו אותם. למרות שהוא גוסס כבר שנים, לראות משהו שהיה צריך להיות בן כמה עשרות שנים יורד ביום אחד היה עצוב והידיעה שהענק באמת נפל על ידי הדלקת הזעירה, מפוכחת.

שיעורים שופעים כאן כמובן. האופי החתרני של אורגניזם זעיר ובלתי רצוי שנופל דבר מתנשא של יופי הוא דרך אחת להסתכל עליו, וכמובן, כשמדובר בעצים, בדיוק כמו שהערמון התולעתי הושמד לפני כמעט מאה שנה, זה באמת היחיד דרך לראות את התהליך המסוים הזה. משהו לא טבעי לאזור זה, שהובא על ידי פזיזותו של האדם, והוריד עוד מין גדול ויפה.

אבי בנה בית עץ עצים עוד בשנות ה -80 והשתמש בשתי קורות רוש גדולות בחדר המשפחה. הוא נהג לנסות למצוא דרכים לשתול חסימות לאחר מכן כדרך להחזיר, אך כמובן שרוב אלה נכנעו מאז לדלקת. במקום לראות זאת כשיטה להחזיר ולשתף עם העולם הזה, אבי נראה תמיד שתל את העצים מתוך אשמה. תמיד ריחמתי על רמת האשמה והאחריות העצמית שלו בכל דבר שכן נראה שהוא לא מצליח להרים את הראש מאותה אשמה וצער צמח.

ולמרות זאת, אף שהכרתי בהקלה שלי בגלל דאגה פחותה, חשתי גם אשמה וצער שצפיתי באותו נפילה ענקית, בסוף השבוע. איזו זכות הייתה לנו להיות כל כך רשלנית להביא את הדלקת הזו, לא מכוונת או לא? איזו זכות יש לנו להמשיך לשאוב פחמן דו חמצני לאוויר? איזו זכות יש למנהלות מסוימות ופוליטיקאים להתעלם מראיות ולמחקרים מורכבים כדי להחזיר הסכמים או איסורים על פילים? איזו זכות יש לנו, כנגיף האנושות, לאנוס ולבזוז את העולם הזה?

נביאי יום הדין רבים צופים שכדור הארץ יחזור אלינו בשלב מסוים. בין אם זה שחרור מגפה מהקרח הנמס, או גילוי אסון טבע אחר, ברור שאנחנו רואים את 'התאים הלבנים' של הוריקנים, בצורות ושריפות שמנסים למגר את הנגיף המשתלט עליה ... כן, כן, אני יודע ... אני מזנק מעט מהמדע למיתוס, אך ההקבלות נראות ברורות. ואז, כדור הארץ עשוי להתאושש ממחלתו הארוכה, נגיף האנושות בוטל.

יש לנו רק את עצמנו להאשים. פלא שדורות צעירים מרגישים עגומים כל כך לפעמים? הם מספיק חכמים לראות את העתיד ולדעת שללא שינויים משמעותיים הם וילדיהם יצטרכו להתמודד עם התוצאות של חמדנות, שנאה, שקרים ואי צדק. תוצאות שהם לא התפשטו. ההשלכות הסתכלנו עליהם.

הבת שלי מדברת על לטייל ולראות את העולם לפני שיהיה מאוחר מדי. התוכניות והרעיונות שלה לבית הספר ולעתיד ממתינים. מי יכול להאשים אותה לפעמים? כמה רחוק בעתיד יש לנו באמת? עם גברים זקנים, חמדנים ולבנים שבוחרים לרפד את הכיס, להניח גביעים על הקירות ולדחוף את כולם למטה ולהרחיק בתפיסת הכוח הנרקיסיסטית שלהם, איך צעירה מרגישה שיש לה סיכוי בעולם הזה?

אולי, אם נקדיש רגע להסתכל על הרוש הישן, נוכל למצוא שיעור בטרגדיה שלו. עד כמה שהוא נראה מבחוץ יפה וישר, תוכו נרקב. ולמרות שהדוגמה הזו הייתה בגלל הגאווה והפזיזות הבלתי ניתנים לנימוס של האנושות, אולי אלו מאיתנו שמרגישים מדי פעם קטנים וחסרי חשיבות לאור הנושאים בעולם, יכולים ללבוש לב שאפילו משהו קטן יכול להפיל ענק. הענק בחצר האחורית שלי היה יופי ויחסר לו. אני לא בטוח שאוכל לומר את אותו הדבר לגבי ההיבריס הפטריארכלי שאני עדה במקום אחר.