בתחילה…

בהתחלה זה כאילו אני מתחת למים. הכל עמום ואני מרגיש כאילו אני עטוף בשמיכה עבה שמאירה לי חם מדי. אבל אני לא רוצה לפרוש את השמיכה הזו מחשש למה שאורב בחוץ, מוכן להתפרץ ולעקוץ. קל יותר ועדיף בהרבה לפקוח את עיניי בחוזקה כנגד המציאות של כל היצור המכוער הזה, אותה ישות ממותה מחכה להראות לי.

היצור הזה שנקרא Grief הוא מאסיבי ומתנשא מעליי, מוצץ את רוב האוויר מהחדר ומשאיר אותי רק מספיק כדי להתנשף ולשאוף את הריח המזיק שלו. וזה מסריח. זה מריח פחד ולא בריא, לא בריא. זה מריץ אובדן וייאוש. יש לו ריח של רקוב, גנגרנה של פסולת ומרה. הוא מחכה לחנוק אותי בריח הזה.

לעת עתה, זה קל יותר. קל יותר להישאר נעול ועטוף בשמיכת הסירוב המרוכזת בעצמי. סירוב להאמין שאחד הדברים שהכי חששתי מהם התגשם. הרחקתי את המציאות הזו כל כך הרבה זמן, שכעת כשהיא יושבת על סף דלתי, כשהיא מחלחלת לחדר עם רועעותה, אני נרתעת ומתכווצת בפינה, בטוחה שלא אשרוד.

'ההפסד לא כל כך נורא ...' אני אומר לעצמי. 'יש לי על מה להודות ... ממה אני באמת מודאג? האם אני לא רואה את הפוטנציאל הטוב כאן או איפה שאחרים גרמו לו? למה אני מתכווץ על הרצפה, בפינה, במיטה שלי? מדוע אני מתנהג כאילו זה משהו שלא בחרתי לעצמי בדרך כלשהי, אפילו על ידי כניסה למערכת יחסים מלכתחילה? ידעתי שסיומות הם תמיד חלק מההתחלות. אתה לא יכול לקבל אחד בלי השני. '

המפלצת נושמת את נשימתה החמה על עורפתי ואני מתכווץ לריח הפיות וכמה קרוב לעזאזל. זה תפס מקום ונראה די מרוצה להישאר. מה אם זה לעולם לא עוזב?

אחרים נכנסים לחדר ומנסים לדבר איתי. אחרים נעים סביב תחום הנוכחות שלי ולכמה רגעים קצרים, פה ושם, אני יכול להרים את עיני ולהכיר בהם ובדברים שהם אומרים. אולם אני יכול לראות בעיניהם את החשש שאגרום להם להיות לא נוחים. או שאני רואה את הצער שלי משתקף בזיכרון כלשהו בעיניהם. המילים והתנועות שלי, אף על פי שהן איטיות, גורמות להם לטלטל בצורה רפלקסיבית כאילו הקרבה שלי מדבקת. רובם לא נשארים זמן רב. רובם מהנהנים, ממלמלים משהו צפוי וממשיכים הלאה. כמה משדרים רחמים, אבל גם אני שונא את זה. אני לא רוצה שירחמו עלי. אני לא רוצה שום דבר מזה.

ההוויה המרושעת לא עוזבת. אולי אם אתעלם מזה, זה ישתעמם. אולי זה יתעייף ויתערבב, מחפש קורבן אחר. זה נורא מבחינתי לאחל לו, שמישהו אחר יחווה את נשימתו הגרועה, אבל אני רק רוצה הקלה. אני לא רוצה להישאר רעוע כאן למטה ובטוח שבכל רגע אני אוכנע לעבירותו או שייאכל על ידי הצורך החמדני שלה. אם אני זז ועובד ואעשה דברים, אולי זה יראה שאני לא צריך את זה כאן. אך שוב, תנועה עלולה למשוך את תשומת לבה עוד יותר. השיתוק של הניסיון להחליט מקבל את ההחלטה עבורי. אם אני פשוט אשאר ...

ובאופן מפתיע, כמי שתמיד רצה לזוז ולעשות, ליהנות מהישג ימי, הניסיון להישאר דומם אינו קשה כמו שחששתי מלכתחילה. האנרגיה הנדרשת כדי להתעלם או לדחות את האבל הופכת אותי כל כך רדומה. לעשות יותר מדבר אחד או שניים ביום הוא מונומנטלי. אני מנסה לשמור את זה לפחות על אחד או שניים. יותר עשוי לעורר את עניין צערו, גם כשהוא יושב ולעולם לא נראה שישנה את מבטו ממני.

הפחד ממבטו ומה המשמעות שלו אם הוא צורך אותי מזין את השיתוק. השיתוק מאשר את הפחד. המחזור נראה שלם ואני לא יכול לברוח מהעולם לא נגמר קדימה ואחורה, לראות את הטבע את המחשבות שלי, נחנקות אף הן, כשהן מתנדנדות על המטוטלת הזו. שיש רק שתי אפשרויות, פחד ושיתוק, ובכל זאת הידיעה שאני, למעשה, מאכלסת את שתיהן, מרגישה כמו הגיהינום האולטימטיבי.

אני מחפש מולי איזשהו בריחה, דרך לקפוץ מההוויה הזו. נראה רק מדף אחד, שבו נראה כי כל האחרים נאספים, ומתנהלים בחיי היומיום שלהם כאילו שום דבר לא השתנה. המדף הזה רחוק מדי. מעולם לא הצלחתי להגיע אליו. הם לא רואים אותי כאן? האם הם לא רואים את ההוויה מאחורי? האם הם לא מבינים את חומרת המצב שלי? אולי אני זה שמרמים אותי. אולי המצב שלי הוא רק במוחי ולא במציאות. אולי זה רק עוד פרי דמיוני והבחירה שלי. למה שמישהו יבחר בזה?

אני יודע שאצטרך לעשות משהו. אצטרך לעבור בשלב מסוים. המתח הופך לבלתי נסבל. אני לא יכול לחיות על המשקע הזה, בכלא הזה, לחכות לזה שיבחר את סופי בשעות הפנאי. העינויים הם רבים מדי והופכים לבלתי נסבלים.

אני מתפלל להקלה. אני מתפלל להדרכה. אני מתפלל שמישהו יבוא ויושיט יד. אבל אני נשאר לבד כאן בחושך הזה. לבד חוץ מהייסר שלי. לבד עם רגשות אלה של דאגה ופחד, שנאה וייאוש. נראה שאף אחד לא רוצה להושיט יד ומי יכול להאשים אותם? מי ירצה להיכנס לנוכחות חיה כזו? מי ירצה להסתכן בצריכה במסה זו של חמדנות וייאוש? מי ירצה להיות חלק מהמקום העלוב הזה?

או אולי, בגלל החושך, אני פשוט לא יכול לראות אם מישהו אחר נמצא כאן. בלי קשר, בדידות החושך ושמיכת הבידוד שלי נחנקות. אולי, רק אולי אני צריך להתעטר קצת כדי לראות אם אוכל למצוא בריחה.

אבל לא, אם אני פורש את האבל יריח אותי עוד יותר ואסור לי לאבד שום תקווה לביטחון. אני חייב במקום לשבת, לחשוב על בריחה, כמיהה לבריחה, מפחד להימלט, בטוח שלא מגיע לי בריחה, משוכנע שאין מנוס. תמיד סיבוב ...