צער ותהליך המעבר בו

ב -9 במאי נאלצתי לסיים את חייה של אהובי הגדולה הקטנה ביותר, מאמאס, Min Min Pin בן ה -13, כי הגיע הזמן שסבלה מאי ספיקת כליות. בסופו של דבר זו הייתה ההחלטה הכי קשה שהייתי צריכה לקבל. היא החזיקה חשיבות כה גדולה בחיי ואני באמת מרגישה שהיא מדריכה רוחנית שלי שהתגלגלה לחיים האלה איתי בדמות גור קטן. כשהייתי בת 14 היא מצאה את דרכה אלי לאחר שהתפללתי שמישהו ייכנס לחיי עקב הדיכאון שחוויתי והיא הגיעה, ממש דופקת על דלתי האחורית. היא נשארה עד היום בו נשמה את נשימתה האחרונה, היה קשה ....

עכשיו זה 15 באוגוסט הכי נהדר אהבת חיי, סבתי, תעבור בקרוב. היא בגיל חכם 90 ואהבה חיים ארוכים ואוהבים. אני אוהב אותה יותר מכל בעולם הזה ולשחרר את הפיזיות שלה הוא מעבר לקשה. היא חלק מרכזי מחיי ותמיד הייתה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לעבור בכנות ובגסות על חוויותיי. להלן עמדתי ברשימה המסייעת לי לאורך כל התקופה הקשה הזו בחיי:

טיולים: להיות בחיק הטבע עושה לי משהו משמעותי. ללכת בלי לומר כלום או לבכות בחופשיות זה הכל בשבילי.
מים: להיות בתוך מים או מים זה כמו שרוחי חווה עיסוי אתרי, זה מרגיע אותי.
אהובים: להיות מוקף באנשים שאתה אוהב ולהיפך, הוא בולט להליכה במעמקי הצער.
מדיטציה: לרוגע בתוך הנפש יכולות להיות השפעות מתמשכות ומועילות על הנפש ועל הנשמה, נהדרת לתקשורת נפשית לנפש.
כנות: היכולת להיות כנה ופתוחה לגבי מה שאני מרגיש מאפשרת לי לראות ולחשוב בבהירות.

המוות הוא חלק טבעי מהחיים והוא צריך לֹא היו פוחדים. זה אף פעם לא קל אבל זה הכרחי וכשאני עובר אני יודע באופן אינטואיטיבי שאני עובר טרנספורמציה, טרנספורמציה רוחנית .... אחרי הכל, המוות הוא לראות אותך מאוחר יותר, ולא להתראות.