לאור ההחלמה
ככה מרגיש לי ההתאוששות מהפרעת אכילה.
אני חי בביצה - מלא בוץ וחול טובעני, נחשים ועלוקות, נוטף מלכודות שעלולות להיות קטלניות, שמדי פעם מאוכלסות בדלילות בפרחים יפים, ארנבות מקפצות ושרכים אקזוטיים.
מוליכים אותי לנהר רחב בלתי אפשרי של מים שחורים ועוברים ומצד שני הוא ערפל רחוק, סמיך ובלתי חדיר. אני לא יכול לראות לתוך הערפל ואין לי מושג מה יש, אבל אומרים לי שוב ושוב, הצד השני מלא תקווה וחופש, קשתות וחד-קרן, וכל הדברים הפנטסטיים.
אף אחד לא יכול לבטא איך נראית התקווה או החופש הזה, והם לא יכולים להבטיח שאגיע לשם, אבל הם כל הזמן אומרים לי שהכל יהיה שווה את הנסיעה. פשוט המשיכו לנווט במלכודות, שחו במים העוברים, וסמכו על כך שנסיעה אל אלמוני ערפילי הולכת להיות שווה את זה.
מעולם לא למדתי מנגנוני התמודדות בריאים למצוקה רגשית - הביצה שלי מלאה בתיעוב עצמי, בושה, אשמה ופחד, כולם נטועים הרבה לפני שהזכרתי, אך מושקים ומטופחים על ידי כשגדלתי.
תהליך ההתאוששות מרגיש סמיך, צמיג ומטריד להחריד, אך הערפל הלא ידוע הזה מפחיד יותר.
