המסע אחורה חלק ראשון: ההיסטוריה והדרך החדשה

כמו רוב האירועים הטרגיים בחיים, גדולים כקטנים, קשה לי לספר לך איך הכל התחיל.

האם זה התחיל כבר כשאני חושד, מילדות, את תחושת הנטישה שילדים מקבלים כשהוריהם לא לגמרי מוכנים או מסוגלים להיות מסוג ההורים שמספקים לא רק את הסחורה החומרית שכולנו זקוקים להם בחיים המוקדמים, אלא את תחושת אהבה וביטחון שכל ילד זקוק לו בהתחלה, בכך שהוא מוחזק ומרגיע?

לדעת מה שאני יודע על אבי זה אפשרי.

האם זה התחיל ברגע שהלימודים שלי התחילו כשאירוע אחד קטן סימן אותי לכל החיים כמפסיד, זה שאליו יש להצביע, זה שידחף הצידה ויימנע ממנו, כששמע את המילים יוצאות מפי עמיתייך שמוחצות את נשמתך למטה לקופסה קומפקטית קטנה, לעולם לא להיפתח?

האם זה היה לחזור הביתה, לשמוע את אותם מילים וביטויים (לוזר, עצלן, מכוער, חסר ערך, כלום) מאבי ששמעתי מידידי בכל יום, וחיזק את הרעיון שאני לא יותר ממה שאמרו לי?

האם זה לא היה יותר משנים עשר או שלוש עשרה שנה לאחר שאמי אובחנה כחולה בטרשת נפוצה ואבי עזב לאישה אחרת, והשאיר את בנו לשאת בנטל להיות 'האיש' של הבית במשך שלושה מארבעה חודשים, ללכת שניים-שלושה קילומטרים לעשות קניות, לנקות פצעים במיטה ולטפל באם שהבן בקושי הכיר כאדם?

מאוחר יותר אבי היה מתקשר בבכי, מתחנן להיות מסוגל לחזור הביתה ואמי השאירה לי את הבחירה, הייתי עכשיו המבוגר בבית של ילדים ועדיין אהבתי את הורי / ילדי, אז מה עוד אוכל לעשות מלבד לנסות לאלץ אותו למקומו, לפייס את אלה שאהבתם בתקווה לקבל אונקיה אחת ממה שאתה צריך על ידי מילוי צרכים אחרים?

האם לא הייתה לי יותר משפחה אחרי שאמי נפטרה כשהייתי בת שמונה עשרה כשרק רציתי להרחיק את העולם כי כל נגיעה מתוקה ומילה טובה ששמעתי היו הופכות רק לאבק בתוך הראש שלי כי ידעתי בשלב כלשהו, ​​כמו כל האחרים 'דבר טוב', זה יירד כמו כל האחרים, עדיף לקבור אותו עכשיו לפני שזה באמת יכול להשפיע על חייך ולגרום לך להרגיש שוב כאב?

באמת קשה לאתר רגע מדויק שבו התחיל וקשה עוד יותר לשבת כאן ולבהות בדף הלבן הזה, מנסה למיין שני עשורים של התעללות חיצונית וכמעט שני עשורים נוספים של התעללות עצמית ברגע שהקולות דחפו אותך מטה החוץ התגורר בראשך, ואתה כבר לא זקוק למתעללים שלך מכיוון שלקחת לעצמך את המעטפת.

אתה הופך לאויב הגרוע ביותר שלך ולאהבה שאתה מתפלל עליה בכל יום בודד, מעבר לבידוד הזה ולכאב הלב אתה סוף סוף רואה שהקולות כבר לא צועקים, אף אחד כבר לא מצביע (אם כי מההשפעות השיוריות של הטראומה אנשים פשוט יכולים להריח זה עלייך כמו האש של אש מתה ארוכה. אולי אתה לא מסכה שאחרים הניחו עליך אבל אתה נראה כמו התחפושת שאתה מרשה לעצמך ללבוש ואנשים יכולים לחוש בזה) והיחיד שפוגע בך עכשיו הוא אתה עצמך.

בהמשך, בשנות העשרים המוקדמות לחיי, הייתי טובל לסמים ולשתות, זו הייתה דרך להוריד את עוצמת הקול על כל הכאב וכאב הלב, זו הייתה דרך לשכוח באופן זמני עד כמה לא מעורבת בחיים. הנפש יודעת שמדובר בהתאבדות, אך זוהי פגיעה עצמית שמסתבכת באטיות עד שהיא עולה על גדותיה ונשפכת אל תוך חייכם כמו ליקוי חמה, ומוחקת את כל הצורך שלכם להימלט מהכאב.

הכיתי את השד הזה לבד במהלך לילות מלאי זיעה ובימי שמש בהירים ששרפו את עיניך ולא ריפאו את ליבך, האור בוהק מדי כשכל מה שאתה רוצה זה לזחול חזרה למערה ההיא, לנוח בנוחות הקרה של החושך נענע את עצמך לבורות מאושרת.

התחושה שאתה מקבל עם האצבעות על הקו, מחכה למשהו שלעולם לא מופיע משום ששום דבר לא מתבטא בתוכך משום שהאומץ שלך נפטר, נחישותך התערערה והאדם שאתה רואה במראה הוא כל תווית שהוחלה עליך אי פעם .

בדיוק באותה תקופה התחלתי לפתח את המחלות הגופניות שעדיין רודפות אותי עד היום, זה התחיל בוקר אחד כשקיבלתי את הקנטה מהחיים שלפני, ביום הראשון התעוררתי עם קרסול ימין בגודל של חצי אשכולית ולא מצליחה לעשות צעד מבלי לפגוע מכיוון שכעת היה כאב פיזי שתואם את הפנימי, מבפנים מדמם על הקליפה.

שוב הנחתי את ראשי (אם יש משהו שאני יודע, למרות שזה נשמע כמו פאזל בלתי אפשרי הוא שלמרות שהרגשתי חלש, לפעמים הייתי גם חזק יותר ממה שרובם יכלו לקוות להיות), המשכתי לעבוד במבוי סתום, עושה מינימום להסתדר ומקווה לאור איפשהו שינחה אותי למשהו שאינו כאב, לארוחה שלא הייתה רקובה לפני שהתיישבת לסעוד.

לפני ארבע שנים איבדתי את מה שאני מרגיש עכשיו היה התקופה המאושרת בחיי, אם כי באותה תקופה עיניי היו עיוורות לעובדה זו ולבי היה סגור חלקית. היה לי מישהו שאהב אותי, שוב הפכתי להיות חלק ממשפחה ולמרות כל הדרמה שהתרחשה אז שהייתה מעבר לשליטתנו הייתי מאושר, באמת מרוצה, אבל לא יכולתי לראות את זה.

אז כמובן, זה התפרק ובאמצע משחק החיים מצאתי את עצמי בחזרה בביתו של אבי המתעלל, כיום זקן ובילוי נפשי, מתחבא במקום שיכול להיות קבר, כשאני לא יכול לעבוד מלא זמן ובאותה מידה כמי שאיני מסוגל לרפא את עצמי, שוב עוטף את עצמי בחוזקה סביב גרעין הכאב ההוא, מייחל למוות תוך רצון לעשות לא יותר מאשר לחיות.

בשנת 2014 הם מצאו שני קרישי דם ברגל ימין וזה הספיק לי והגשתי בקשה למוגבלות שאני עדיין מחכה לה למעלה משנתיים לאחר מכן.

לאחרונה דחפתי את שני האנשים שאני הכי אוהב כרגע, אולי אפילו הרסתי סיכוי להיות קרוב לאדם אחר שפשוט התאים לי בכל כך הרבה דרכים, עד שהם נגעלו מהאיש הזה שיש לו כל כך הרבה פוטנציאל אבל לא יכול להיראות לראות את זה בעצמו, מי יכול לאהוב אנשים כל כך עמוק ורוצה לעשות את חייהם כל כך טובים אבל מבלי לכבד או לאהוב את האדם שבפנים שהם אכן ניסו לאהוב, אבל האמרה הישנה נכונה, אתה לא יכול לאהוב מישהו ש לא אוהבים את עצמם.

אבל אנחנו הולכים לשנות את כל זה.

מספיק זה מספיק.

דפדפתי בערב המפרץ מאוחר באחד הלילות והיה לי רעיון, למה לא לחלוק את המסע מהחור הזה עם אלפי אנשים, שיהיו המדריכים שלי, ההשראה שלי וגם בו זמנית תן לי לנסות לראות אם אני יכול באמת להעלות את האדם הזה ששוכב ומחכה בתוך הנשמה שלי, אדם שבאמת יכול לראות את האור בעולם הזה אם רק היה יכול לראות את האור גם בעצמו.

הספקתי להשמיד את אלה שהתקרבו, מהקול הנוכחי ההוא שלי שצועק שזה לא משנה, הדברים האלה מיועדים לאחרים, הם לא בשבילך ולעולם לא יהיו.

אז הנה ... ומה אני אעשה בקשר לזה?

אני הולך לשנות.

אני הולך להילחם בשד הפנימי שרק קם לאחר שהקלדתי את המילים לעיל: 'שינוי? לעולם אינך יכול לשנות. את מי אתה חושב שאתה מטעה? שבור, נכה, חסר ערך. אף אחד לא אוהב אותך, לאף אחד לא אכפת ואין לך כלום. אתה לא כמוהם ולעולם לא תוכל להיות, יש לך רק אותי ואני שונא אותך. '

אבל איך לעשות את זה?

כבר יש לי תוכנית מסוג כלשהו, ​​אבל לפני הפרק הבא של הסדרה הזו, אני רוצה שהמשוב והרעיונות שלך יתקדמו (וכפי שהותר לי לבקש באישור עורכי האתר הנפלא הזה, אולי גם את עזרתך. ) כמו גם את התמיכה שלך כשאני נוקט בצעדים הקשים ביותר שעשיתי.

זה לא יהיה קל, נכון לעכשיו, חיכיתי כאמור יותר משנתיים לפסק הדין הסופי של תיק נכות, הכסף התייבש והכל החל מאכילה וכלה בביצוע יסודות הפך קשה עוד יותר ממה שהיה שניים לפני חודשים.

האנשים שאהבו אותי בתקופה האחרונה כולם חזרו מהצד, כבר לא מסוגלים לעמוד על אדם שהם מטפלים בו ומאמינים בהתאבדות נפשית, אז אני, כמעט באופן בלעדי, נשאר בדיוק עם הקול הזה ראש שאומר לי שאני משחק משחק טיפשים, בואו פשוט נלך להתחבא.

ואני מסרב.

אז נכון לעכשיו התוכנית שלי היא כדלקמן:

• בטל את המחשבות שמביסות את עצמי שמעכבות אותי ומגלות תחושה של אהבה עצמית וכבוד.
• השתמש בכישרונות שיש לי בכדי להתחיל לרפא את הפריצה בין קיפאון לתנועה.
• התמודד עם הפחדים שעיכבו אותי כל כך הרבה זמן, תוך לקיחת כל חלום וכל הזדמנות שבעבר יידחקו מכיוון שפחדתי שמשהו כל כך טוב חייב בסופו של דבר ליפול.
• לחזק את היסודות השבורים שמעולם לא איפשרו לי לבנות על האיש שאני בפנים, אדם שרק רוצה להיות מאושר ולנסות ולהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.

לאורך המסע הזה אל תוך החושך, הרחקתי כל כך הרבה, אפילו דחיתי את הגורל ואת הנסים הנלווים אליו, הפניתי עורף לשיעורים שהוצגו, התרחקתי מהסימנים שניסו לומר לי שאני אכן ראוי ומיוחד ומסוגל.

אני אשתמש בשיטות שונות הן מהפסיכולוגיה והן מרוחניות כדי לשנות סוף סוף את השיא השבור, לשים אחת חדשה במקומה, זו ששרה תקווה ואור ולא ארור ושחור.

בנוסף, אני כותב זאת עבור אחרים כמוני שקוראים את כל העזרה העצמית בעולם ולמרות הבנת המילים עצמם וידיעה שהשיעורים נכונים, הם עדיין מתרחקים מהעבודה הכרוכה בכך. זה גם בשבילך מכיוון שאתה לא עצלן ואתה לא מעבר לתיקון, אתה פשוט מקמט את מצחו מהשיטות כי נראה שכל השאר נכשלים, כל השאר רק חיזקו את אותה דרך חשיבה.

אני מתכנן להכין פוסט חדש אחת לשבועיים אם לא בתדירות גבוהה יותר מזה ואני מקווה שתיקחו את המסע הזה איתי, אם הכל ילך כשורה, זה יכול לעורר אחרים לשנות ולהתחיל לפרק את המחסומים שכולנו בונים בתוכנו , את הקירות שנראים כאילו הם לעולם לא יכולים להישבר, כשאנחנו בעצם מניחים את הלבנים המרכיבות את הקיר בעצמנו.

נושאים רבים שרבים אחרים נאבקים בהם יידונו ויתמודדו וייבדקו ואני מקווה שזה לא רק יועיל לי באופן אישי אלא לאחרים, כי מכל הדברים שאני או לא אני בהחלט אדם שדואג לו את העולם החיצוני, בשלב זה כנראה יותר ממה שאכפת לי מעצמי.

עד שתקרא את הפוסט הבא תהיה תוכנית מפורטת במקום, אבל אני ממש אשמח לשמוע מהקוראים והיוצרים והמרפאים כאן ב- Bay Art, אם זו שיטה מוצעת ליישם שינוי, השראה או אפילו סתם משוחח על מצבי ועל שאלות או הערות שיש לך.

גם כאמור לעיל אני נמצא במקום קשה מאוד גם מבחינה כלכלית ואני לא מתכוון לשקר שהופך את הכל להרבה יותר קשה. אם ברצונך לעזור במובן זה בכל דרך שהיא הקמתי כאן דף Go Fund Me לפני שנתיים שכפי שאתה רואה לא הלך טוב מדי.

אני מתבייש לבקש צדקה כזו, אך למרבה הצער כשפסיקת הנכות ממשיכה להידחק עוד ועוד אחורה אני מוצאת את עצמי במצוקה כלכלית קשה.

בנוסף, אם אתה מעוניין בדברים אחרים שכתבתי (כמעט כולם ללא תשלום, אז אנא אל תחשוב שאני מנסה למשוך את הצמר מעל עיניו של מישהו) אתה יכול עבור לבלוג האישי שלי כאן , הבלוג העל טבעי שלי כאן (שלצערנו זקוק לתוכן וזה משהו שיטפל בו גם בדרך, בבניית מוסר העבודה והנחישות לעקוב אחר חלומותיך) יש לי כאן יוטיוב עליהם פרסמתי גם מוזיקה מקורית.

אני מצפה לשמוע מכולכם ומצפה גם ליישם את השינויים הללו ולהפוך את חיי למה שהיו צריכים להיות תמיד לפני שהסערה התגלגלה פנימה. אני מקווה שההודעות העתידיות צריכות להיות מעט קצרות יותר ומסודרות יותר, כמו גם חיוביות יותר מעורר השראה אבל בכנות, זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שכתבתי.

עכשיו בואו נתקדם ונבריא ... תודה.

- תומאס ספישלסקי