לחיות עם דיכאון: אני אהיה שם, אוי רגע אני לא רגיל.
דיכאון .. זו המחלה השקטה ההרסנית ביותר. יש ימים שאני כאן עם פעמונים על צילומי טקילה וריקודים, ובימים אחרים אני במיטה מתחת לכיסויים מוכנים את עצמי למות. פשוט להירדם ולעולם לא להתעורר. לא ממש עושה צילומי טקילה אבל אתה יודע למה אני מתכוון. שמח וחרא. הימים האלה הם מעטים מאוד בזמן האחרון, מעולם לא הייתי עייף כל כך כל חיי. אני פשוט לא יכול לישון מספיק.
ויש את הימים שהלוואי שיהיו לי חברים. חברים לבקר ולהתרועע איתם ואז אני חושב שלא, אני לא יכול להיות חברים כי חברים הם הרבה עבודה ולרוב אני רק רוצה לחזור מהעבודה ולהסתתר. לִישׁוֹן. ואז אני חושב שמישהו חייב לדאוג לי מספיק כדי להבין שאני תמיד לא יכול להתמודד עם אנשים, אבל אף אחד לא מבין. כי זה לא נורמלי אתה רואה, בעיני החברה. להיות יום אחד מתבודד מוחלט ורוצה לישון כל היום והיום הבא רוצה להתרועע ולדבר.
שיחות חולין זה הדבר הגרוע ביותר, אני שונא שיחות חולין. פטפוטים חסרי משמעות עם אנשים שלעולם לא תראו יותר, אנשים שלא אכפת להם ממך. יש לי סובלנות נמוכה לשטויות. רק תגיד לי מה אתה צריך ממני וחולה תתן לך תשובה. אל תבוא עם הו אבל קיוויתי את זה או שתהיתי בזה. האם אתה יכול לעשות זאת? יש לך את זה? הגע לעניין ומהר. איך הם קוראים לזה? מתכוון, גס רוח, קצר מזג? אני קורא לזה החיים קצרים, מבלים אותם בשיחה עם אנשים שאתה באמת רוצה לדבר איתם.
זה לא שאני לא רוצה להכיר אנשים חדשים, זה לא שאכפת לי מאחרים, אכפת לי מאוד. אני פשוט לא מסוגל לאינטראקציה אנושית רבה. זה עושה חיים בודדים כשאתה כזה ואף אחד לא מבין אותך. אנשים חושבים שאתה גס רוח ולא מתעסק איתך. כשלמעשה אני בודד, לב בודד בצורה מתרוצצת וכמיהה שמישהו פשוט יחזיק לי את היד בימים הרעים ויגיד שזה בסדר אתה לא צריך לומר דבר, אני מבין.
אני מעדיף לומר דברים שחשובים ודואגים לאותם אנשים נבחרים שדואגים לי. איכות על כמות אני חושב. שמעת פעם את האמרה הזו? במצבים מסוימים זה הגיוני לחלוטין. כמו במקרה זה עם אנשים וזמן וחיים ונשימה. אבל אז כשמדובר בנאצ'וס, ובכן ... חולים מסתפקים בכמות על איכות, האה.
אבל ברצינות יש אנשים שלוקחים דברים כאלה באופן אישי מדי. כמו כלבה, היא לא רוצה לדבר איתי, להקשיב למה שיש לי לומר היום. וזה בכלל לא, זה שבימים ההם אפילו לא אכפת לי מה אני חושב, לא אכפת לי מה יש לי לומר שלא אכפת לי לאף אחד אחר. וזה לא משהו שאפשר לכבות. אנשים אומרים לעיתים קרובות, אג פשוט נסתלק מזה גבר אין שום דבר רע איתך. אבל עד לשדים האלה, שדי הדיכאון האפלים חיו בראשך ועל ליבך זמן מה לעולם לא תדע את ההרגשה. והם כבדים, כבדים פיזית. תאר לעצמך שיש לך אפוד חסין כדורים והוא נלחץ חזק, ואתה צריך להסתובב ולדבר עם אנשים ולהמשיך ביום רגיל עם אפוד שמתהדק ככל שהיום עובר. אתה לא יכול, אתה לא יכול.
זה לא שאני לא רוצה להכיר יותר חברים, אני אפילו לא יכול לטפל בחברים שיש לי עכשיו. 1 או 2. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים להכיל אנשים רבים בסביבה. בימים מסוימים אני חושב וואו לא יהיה נחמד שיש לך בסיס חברות ענק, אתה מכיר אנשים שיש לך דברים משותפים איתם באמת. ואז אני חושב שלא, כי אני מסוגל להיות שם רק לפעמים, ופעמים אחרות אני צריך לסגת לתוך החור החשוך שלי כדי להחזיר לעצמי. יש כל כך הרבה ימי 'למטה' שכשיש ימים 'למעלה' יש יותר מדי קשר עם האנשים שכבר נמצאים שם. האנשים שאכפת להם. להראות להם שאתה רואה אותם ומעריך אותם. אין זמן לאנשים חדשים. וכך אתה פשוט מסתפק באנשים שיש לך במובן מסוים. בין אם באמת אכפת להם ממך או לא. פשוט אין זמן למצוא אנשים חדשים. אנשים הם עבודה קשה.
לעזאזל יש לי הרבה מה לחיות ואני מתכוון להרבה. אני לא עשיר בכסף אבל וואו אני עשיר במשפחה. יש לי 2 ילדים מאושרים להפליא (רוב הזמן) ואמא שמשמעותה העולם בשבילי. אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי, ואני מתכוון שבדרך אני יכול לספר לה כל דבר, לשאול אותה כל דבר, אין סורגים שנערכים איתנו. בעל שלפעמים מבין. אני לא אומר שבדרך רעה, אני אוהב אותו מאוד שקשה להבין את זה, כמו שאני מרגיש. אני מבין את זה. 2 אחים שאני בקושי רואה אותם יותר, אבל כשאני רואה אותם אני אוהב את זה עד כדי כך ששניהם מזכירים לי את אבא שלי במובנים מסוימים. לשניהם יש חוש הומור של אבותי. יש ימים, גם בימים טובים. ואני אוהב את זה. אבל אז יש את הימים שבהם אין לי שום הומור, יש לי את השד הכהה על החזה וגורם לי לרצות לבכות בקול כמו ילד קטן. סאב ללא שליטה ושום דבר ואף אחד לא יכול לגרום לו להיעלם. רק לישון. השדים לא מדאיגים אותי כשאני ישן. אני לבד אז אני יכול לעצום את העיניים ולסגור אותם.
וכך לעטוף את זה, כמה ימים אני אומר שאני אהיה שם, אהיה נוכח. ואז החושך יגיע, ואני לא יכול, אני פיזית לא יכול להיות שם. ואני מצטער. אני מצטער לכל האנשים בחיי שזה משפיע. אני מצטער.
לאנשים שאכפת להם ממני, מכירים אותי השבור ועדיין נותנים לעזאזל. אני יודע מי אתה, ואני אוהב אותך בגלל זה, ומגיע לך להרגיש אהוב בחזרה, אבל אני לא יכול. אנא דע שכאשר אוכל, אעשה זאת.
האם אני לבד מרגיש ככה? האם מישהו אחר מרגיש זאת?
טקסטים מתוקים לשלוח לחברה שלך