איבדתי את רוחי

כשסבתא שלי נפטרה החלטתי שהחיים קצרים מכדי לחכות. אני יודע, נשמע קלישאתי. אבל מותה הזכיר לי עד כמה אני מתעב את השגרה שלי, עד כמה אני מתעב את אזור הנוחות הזה אליו הגעתי. ראה, חשבתי שאם אחכה החיים יבואו למצוא אותי. אבל טעיתי, כי לא חיכיתי. הייתי תקוע.

הייתי תקוע במוחי. לגמרי לבד עם המחשבות שלי. בלי לדעת, הנחתי את חיי. אכלתי, נשמתי, ישנתי, אבל לא הייתי חַי . כל מה שעשיתי היה ... לחשוב. חולמת. מבין את עצמי.

אם אהיה כנה לחלוטין, עד כאב, לא חשבתי הרבה על סבתא שלי. לפחות, לא מספיק. אבל היה הדבר היחיד הזה שתמיד הערצתי כלפיה - היכולת שלה לחיות בלי פחד, לא משנה מה. היא המשיכה לחיות עד נשימתה האחרונה, ובילתה את כל היום בריצה בגיל 80 ונסעה בעולם. כלומר, היא הייתה משהו.

מותה אילץ אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. אני לא יודע מה זה בדיוק היה בזה. אולי שנאלצתי לבלות כל כך הרבה זמן סביב אנשים אחרים, שלא הכרתי היטב. אולי זה היה אובדן המקלט הבטוח שלי, המקום שבו שום דבר לא משתנה אי פעם, שבו אתה תמיד מתקבל בברכה. כך או כך, כשחזרתי הביתה פשוט פתאום הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה יותר. לא יכולתי להמשיך לחיות את חיי הריקים, לא יכולתי להישאר מאולפים לפחדי, לא יותר. בחרתי בחיים.

ועכשיו, כל מה שהגנתי על עצמי מגשם עלי. הצורך הנואש באהבה. מצבי הגופני העלוב. התשוקה לעוד.

אז כרגע, אני מרגיש לבד. יותר מתמיד. אני מרגיש שאין לי כמעט עם מי לדבר, וגם כשאני כן, אני מפחד ומתבייש מכדי להודות שמשהו לא בסדר. שאני לא בסדר. ואני יודע, אני יודע שזה בסדר לא להיות בסדר. אבל אני לא יכול לסבול את המבטים המצטערים, את העיניים הרחמנות, את אמירות הקלישאה. אנשים אוהבים לגרום לך להרגיש נחותים כדי לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר. ובעוד שחלק ממני רוצה לשתף, רוצה להיפתח ולצעוק, 'עזרה!' חלק אחר, דעתי, לא ייתן להם את הסיפוק הזה.

אני יודע שאני לא יכול לחיות בתוך המסכה שלי. ואני רוצה להיות מסוגל להוריד את זה, אני באמת כן. אני רוצה להיות מסוגל להיפתח בפני מישהו, בלי שטויות, בלי ציפוי סוכר. אבל אני פשוט לא מצליח למצוא את האדם הנכון, אני אפילו לא יודע לאן לחפש. העולם שלנו כל כך מלא בהסחות דעת, וכל כך הרבה אנשים נשאבים פנימה, חורגים ממסלולם, מאבדים את עצמם. התמזל מזלי למצוא את דרכי החוצה, ואני מבלה כל רגע בקיומי להיות אסיר תודה על כך. אבל זו שממה כאן. אני לא יודע לאן נעלמו כל האנשים.

מה שאני כל כך מנסה לומר הוא, אני מרגיש שאיבדתי את שבטי ומצאתי את עצמי במים לא מוכרים. ועכשיו אני לא יכול למצוא את הדרך חזרה. אני לבד. ואני לא מוצא מישהו שיבין אותי.

אתה יכול לומר שכל בני הנוער מרגישים כך. אתה יכול לומר שכל האנשים מרגישים ככה. יכול להיות שאתה צודק. אבל אני לא מוכן לקבל את ההרגשה הזו ולהמשיך בחיי. כי אני יודע שאני לא אמור להרגיש ככה.

אתה יכול לשקול זאת זעקה לעזרה. אני לא יודע, אולי זה. אבל אני רוצה שתדע שיש לי אמונה. אני יודע שבסופו של דבר, אמצא את הדרך הביתה, אני יודע שהכל יהיה בסדר, שהבדידות הזו פשוט רגעית, היא לא תימשך לנצח. זה רק אני מוצא את דרכי החוצה מהמבוך.