אני והצל שלי

שלום, אני רויסין ואני כותב חדש לאתר זה- אני כל כך אסיר תודה וכל כך מופתע מכך שהוזמנתי לשתף את הקהילה הזו!

חשבתי שהדרך הטובה ביותר שלי להתחיל את המסע שלי כאן היא לתת סיכום מהו 'המסע' שלי.

אז ככה הגענו לכאן ... הפוסט הזה הוא ההתחלה של מה שאני בטוח שיהיה מסע מאוד למעלה, למטה, מצחיק, עצוב ואירועי! המסע והסיפור שלי בזמן אמת ...

כתבתי את זה לפני 13 יום באתר שלי: www.roisinsarahgallacher.com ...

אני והצל שלי

הנה אנחנו שוב, חוזרים למקלדת בעצבנות רבה יותר ממה שאי פעם כתבתי את ההודעה הראשונה בבלוג (לפני 33 יום!).
אתה מבין, כשכתבתי את הפוסט הראשוני הזה כל כך התרגשתי מה יכול להיות העתיד של הבלוג הזה, ואת העתיד שלי בכלל. היו לי תקוות גדולות לפוסטי יופי, עדכונים הקשורים לאופנה יחד עם כמה עדכונים מצחיקים (בתקווה) על חיי היום יום של להיות ילדה בשנות העשרים לחייה. אל תבינו אותי לא נכון, הייתה לי גם תקווה שההודעות האלה יביאו לכמה חינמיות נהדרות של חברות נחמדות, כולם אוהבים חינמית, אתם בעניין אם אתם אומרים שלא!
הדברים השתנו למרות זאת, אם תרצו.
אל תבינו אותי לא נכון אני עדיין מתרגש ב 100% מהבלוג הזה ומעתיד וכל הדברים האלה אבל אני מניח שיש משהו שמכתים לי את כל זה כרגע, אורב ברקע כמו אותו אדם אחד שכולם היו אצלם החיים בשלב כלשהו.

אותו אדם שיש לו הערת צחוק כל כמה זמן, האדם שאתה מעמיד פנים לא מפריע לך אבל באמת דבריו נחתכים הרבה יותר לעצם ממה שאכפת לנו להודות. אותו אדם שיכול לגרום לך להרגיש די מחורבן עם עצמך עם מעט כל כך מבט, שלא אכפת לך מילה (אתה מכיר את הסוג, לעתים קרובות יכול להיות בנות שאתה אפילו לא מכיר שנותנות לך את העין כשאתה מחוץ לעיר , או בכל חדר אמבטיה לבנות). האדם שיכול לגרום לך להרגיש שאתה לא ראוי והופך את הרעיון להישאר במיטה כל היום מאוד מושך, כי יציאה אל העולם נראית קצת מפחידה אחרי שאותו אדם גרם לך להרגיש כל כך כלפי עצמך.
אני בטוח שכולם חוו את זה בשלב מסוים, לא לאותם הקצוות אבל כולנו חווינו מישהו או משהו שהגיע אלינו ככה. הייתי אחד מאותם אנשים שהעמידו פנים שמעולם לא קרה לי, אחד מאותם אנשים שיכולים בקלות להתנער מכל התחושות האלה ולעבור מהם, אין בעיה, בדרך כלל עם סיפור מצחיק שילווה את המפגש ובדיוק עכשיו הרבה לא עשיתי לא אכפת לי מזה.
ובכן, חשבתי שאני ...
באמת שאני לא, אבל אז אף אחד לא - כולנו פשוט קיבלנו את 'הפרצוף' שלנו, אתה מכיר את האחד, מחייך למרות שאתה רוצה לבכות או להכות מישהו באגרוף, את הפרצוף הזה. לכולנו יש 'פרצוף'.
מבחינתי לאחרונה, הדבר שגורם לי להרגיש ככה, שגורם לי להתחשק מתחת לכיסויים נשמע הרבה יותר מושך מאשר לצאת וללכת אפילו לא היה אדם.
יותר כמו צל, שאורב לו והפך את עצמו ליותר ויותר ידוע.
הצל שלי הוא לא מהנחמדים של פיטר פן השובב וקצת צחוק, הצל שלי הוא ענן גדול של אבדון וקדרות, המזוין.
בכוח של הצל שלי לגרום לי להרגיש פחד, לא מספיק טוב, פתטי, טיפש, לא כשיר, לא ראוי, מכוער, למטה, כמו בכי, לא במקום, אבוד ולבד.
אנשי טיפוס מקצועיים, רופאים וכדומה, מכנים את הצל שלי כחרדה ודיכאון.
חרא, חרא מוחלט זה מה שהם - הדיכאון והחרדה אני מתכוון, בטח לא הרופאים, הם היו מקסימים.
אפילו יותר גרוע מהצל שלי המטופש הוא / היה היחס שלי אליו, שאני עושה את המאמץ לשנות, החל מהיום, עם פוסט בבלוג הזה.
אני / הייתי נבוך מזה לחלוטין, סירבתי לספר או לאפשר למישהו לומר לי את הסיבה לכך שהייתי מחוץ לעבודה או אפילו שלא עברתי עבודה ... ואני לא יכול להיות בטוח ב 100% אבל אני ' אני אוהב 99% חיובי שאני מרגיש שזו דרך להפוך את הצל הזה להרבה יותר גדול ולהעניק לו הרבה יותר כוח.
אני עדיין הרוס לגמרי מהסיטואציה באמת, הרוס מכך שלא הייתי בעבודה והרוס מכך שלא יכולתי להרגיש כמוני, אני שהכרתי ולמעשה די כמו ב 23 השנים האחרונות.
בריאות הנפש כביכול הרבה יותר 'מדברים' עכשיו ויש 'יותר הבנה' בלה, בלה.
בטח, יש, אני מניח.
לא גרם לי להרגיש יותר בנוח עם הרעיון שאנשים ידעו שאני חולה בראש.
אתה מבין, להרבה אנשים, ילדה בשנות העשרים המוקדמות לחייה עם עבודה במשרה מלאה (שהיא אוהבת, אגב), משפחה מדהימה שלא יכולה להיות יותר אוהבת ותומכת, חבר ארוך טווח שהוא לאהבה המוחלטת של חייה, לקבוצת חברים נהדרת ולארון בגדים מחוץ לעולם הזה (הגאווה והשמחה שלי) לא צריך להיות מה להרגיש 'למטה' או 'עצוב'.
במילים פשוטות, זה פשוט לא המקרה.
בחיי ובחיים של כולם לכולנו מתרחשים דברים שלא מושלמים, בטח בפייסבוק / אינסטגרם, אפילו בסנאפצ'אט הכל נראה נהדר כי באותם תמונות חיים הדברים נהדרים!
וזה הדבר שאני רק מתחיל להבין כי כמה ימים, אפילו כשהצל הזה מסתתר, הדברים נהדרים. לגמרי ניתן ליצור זיכרונות מדהימים וזה לא אומר שאתה צריך להרגיש אשם, או כאילו הדרך בה אתה מרגיש את שאר 6 הימים בשבוע מוצדקת פחות.
זה בסדר להיות מאושר ולא להרגיש אשמה על עדיין לא באמת להתמודד ...
אני מסתובב עכשיו, כמו תמיד - הבטחתי להסתובב אז אל תגיד שלא הזהירו אותך!
בכל אופן, הנקודה שאני מניח שאני מנסה להגיע אליה היא שהבלוג הזה פשוט יותר אישי לי מיליון ומעולם לא חשבתי שזה ייקח את המסלול הזה, אבל זה מרגיש נכון בשבילי.
היום אני רוצה לזנק, לנסות ולעזור לי לעזור לעצמי.
חשבתי שאולי אם אני מרגיש את זה כילדה לבד בחדרה שאולי יהיו שם אנשים אחרים, גם לא מרגישים במיטבם. אני, בשום אופן לא חושב שההשתוללות המטופשת שלי תעזור לכל אחד אבל אני יודעת שבאמת הייתי מעריכה לפחות לדעת שזה די נורמלי לפעמים להרגיש ככה, צריך ללכת לרופא ולבכות (מה שעשיתי לגמרי) תקבל עזרה. זה בסדר שייקח זמן להשתפר (מה שמאמין לי שזה באמת, עד כה) ובאמת שכולנו חווינו את המאבקים שלנו ורק בגלל שמחלה היא לא רגל שבורה או משהו גלוי, זה ממש בסדר לדבר על זה - אפילו כילדה בשנות העשרים לחייה.
הבלוג הזה הולך להיות המסע שלי.
עדיין עם כל הסיפורים וההרפתקאות המצחיקים ... אבל גם סיפורי הצל הארור הזה והמסע שלי להאיר קצת אור כדי להיפטר מהכאב בתחת.
אנא, אל תהסס לעקוב אחרי זה, לצחוק על זה, לבכות על זה, כל מה שאתה מרגיש שאתה רוצה לעשות - פשוט אל תהיה שלילי נלי, א) כי אף אחד לא אוהב נלי שלילי וב) כמו שאמרתי שלי לצל כבר יש מספיק שליליות לכולם.
אני אחזור בקרוב מאוד עם פוסט אחר, זה באמת התחלה של משהו גדול עבורי ואני מפחד מוות לשתף את כל זה אבל אני חושב שעמוק בפנים זה באמת ממש יעזור.
שלב ראשון של החזרת הברק שלי, קצת בכל פעם.