הסיפור שלא נגמר

ברגע שאני מתקדם מעט - ומוצא כמה רגעים של תקווה ואמונה - נראה שאני נחוש לקרוס ולשרוף, רק כדי להוכיח לעצמי ההתאוששות היא בלתי אפשרית, או בלתי אפשרית.

מה קרה? מי נותן חרא - אותו זקן, אותו זקן. אבל אם יש משהו שאני מוריד מהופעת ההתאוששות הזו, החשיבות היא למשוך את גרבי המיטה הוורודים שלי ולהסתדר עם הדברים. אין טעם להתבוסס באחת ממסיבות הרחמים המפורסמות שלי - הם לא מרוויחים לי כלום ואני אהיה שם לבד.