כרטיס בכיוון אחד לידידות (ג'אב שפגשנו)

התרגשות להגיע אל ביתי שוצף בגופי כשדירגתי את הרכבת שתוכננה בשעה 5.30 אך איחרה 20 דקות. אבל עדיין כמעט ארבע שעות הרחק מעיר הולדתי וחיכיתי בקוצר רוח לרכבת הבאה .. כטעות גדולה לקחתי רכבת נוסעים במקום אקספרס וזה עלה לי הרבה בקצב של כרטיס זול.

הרכבת הבאה הייתה רכבת נוסעים, ציפיתי לחלוטין לרכבת צפופה, אך למרבה הפלא, לא סביר לראות כל כך פחות אנשים .. המטען היה כבד כשרצתי לעלות לרכבת וכשקמתי וראיתי מושב חלון פנוי . שמחתי מאוד, אבל היה שקית וציפיתי שזה יהיה של הבחור שישב במושב אחר.

שאלתי, האם אוכל לשבת כאן ?? והוא אמר כן, למה לא ??

אבל הדבר הבא שעשיתי היה לשים את המזוודות הכבדות שלי על התיק שלו מכיוון שהוא היה כבד מכדי שאוכל להחזיק .. והמהר אכן עייף אותי .. כעסתי על עצמי לרגע לסחוב כל כך הרבה בגדים . אבל אני לא יכול פשוט לזרוק אותם מהרכבת בכל מקרה הייתי צריך לשים אותם על מתלה עליון, זה אכן לקח קצת אנרגיה. למרבה המזל יש לי כמה גושי שרירים מסביב .. חח.

אבל שוב שמתי תיק נוסף על התיק הזה של הילד, הייתי בטוח שהוא אולי מתעצבן, אבל הוא לא לקח את התיק כמה .. הכל היה מסודר ולבסוף התיישב ואז הוא לקח את התיק והסתכל לתוכו. ואז הבנתי, אוי חרא !! אני בטח שברתי כמה מהדברים שלו. ואני אמרתי סליחה .. אבל הוא הנהן כמו בסדר .. אז חשבתי שזה יכול להיות בסדר והוצאתי את האוזניות והתחלתי להקשיב לשירים, מחכה שרכבת תעבור. ובינתיים התקשרתי לכולם להודיע ​​להם. . לאחר זמן מה ממש התרגזתי בגלל עיכוב הרכבת .. כל מה שרציתי זה שהרכבת תעבור ותביא אותי הביתה מוקדם ככל האפשר .. אחרי עיכוב מסוים, לבסוף היא זזה והודיתי לשיבג'י שעשה את המסע בטוח עד אותה נקודה.

לאחר זמן מה הבחנתי בבחור שמולי. . כמובן שאני עושה קופות כמו שהוא יכול היה לעשות את אותו הדבר בשבילי. . מוטו הוא היה. .. ומצאתי את עצמי לפחות דק באותו שלב. . שקוע בעולמו, לגמרי לתוך המוזיקה כאשר ידיו עשו תנועה לקצביה שהוא האזין. הבחנתי בו רק בברמודה ורק ניחשתי שהוא עובד ב- bbsr ויורד ויורד לכל מקום אליו הוא שייך. כי כמה מחברי לכיתה עשו את אותו הדבר. .. אחרי קצת הבחנתי .. הזזתי את עיניי אליו, כמו, כמובן שזה אולי נשמע בוהה אם הייתי ממשיך זמן רב יותר. הרושם הזה היה רע מאוד. אז השמעתי מוזיקה רכה והבטתי דרך החלון. זה הביא כל כך הרבה זיכרונות. אחרי הכל 'מסע ברכבת' תמיד היה מיוחד למרות הקהל, המתבונן באנשים אבל כילד מה יותר מפנים חדשות, הרבה דוכני אוכל, ובעיקר משפחה. כי הייתי חיי צועני כל צמרמורתי ואהבתי את המסעות האלה.

יושב שם לבד, ממש התגעגעתי אליהם .. מסע כזה תמיד היה ברשימה הראשונה שלי .. תמיד חשבתי שנסיעה בודדת תהיה כל כך כיפית .. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שלא יהיה אבי שיגן עלי מפני המון כשעיניים מתנפנפות עלי, אף אחד לא באמת יכול לסמוך עליו .. כל רגע פרצופים משתנים ואני מניח שזה היופי שבזה. אדמו את הנוסטלגיה הזו, הגיע שיחה וציפיתי שזה יהיה אחי וכך היה. כשעניתי ואמרתי לו שעליתי לרכבת נוסעים, הוא ממש התעצבן כי זה ייקח הרבה זמן כי זה עוצר בכל תחנה, וזה היה נכון. . אחרי שניתקתי את השיחה .. זה גרם לי להבין את הטעות שלי והמסע שלי בן 3 שעות היה בטוח שיגיע מאוחר לפי שעה בערך. אבל הייתי צריך לשמור על קור רוח, מכיוון שלא ניתן לעשות דבר מלבד לשבת ולחכות.

מרוב שעמום, הבחנתי שוב בילד אבל הסיבה הייתה שונה לגמרי הפעם, הרוח הגיעה אליו. .כשהוא ישב לכיוון הרכבת הנעית .. וקיבלתי מעט מזה .. אמנם אני לא יכול לשאול אותו, אבל אני כל כך רציתי את המושב הזה אבל לא הייתה לי אפשרות ולכן חשבתי לעבור למושב חלון אחר וקמתי ומיד קיבלתי את זה, לרגע נהייתי כל כך מאושר אכן זיכרון ילדותי, ..

לאחר זמן מה, הרכבת עצרה בתחנת חורדה, וידעתי שהיא תעצור לזמן מה. אבל הרבה זמן עבר ועדיין הרכבת לא זזה ושמתי לב למשהו לא נוח לי .. גבר שישב על הרציף בהה בי ללא הרף .. הוא ישב על ספסל ממש מול החלון שלי .. חשבתי שהוא אולי להסיט את המבט אחרי זמן מה. . אבל זה המשיך עוד 20 דקות .. הוא חייך וידעתי שזה לא חיוך טוב. כעבור זמן מה, הרכבת נתנה את אותותיה ושמחתי וחשבתי שזה הסוף. אבל כשהרכבת התחילה לנוע לאט, הוא עלה על התא שלנו והתיישב מאחורי המושב שלי .. פחדתי מאוד .. הוא הוציא אותי מאחור. וזה גרם לי להיות בהכרה רבה. . התחלתי להתאים את החלק העליון שלי או כל מה שמצאתי חושף אם היה כזה. למרבה המזל זה היה צמרת טובה עם מעט או בכלל לא חושף אם אני אומר. זמן מה חלף והסתכלתי על צעדיו מצד עיניי, ולבי נעצר לרגע כשראיתי אותו מתקרב למושב שלי .. היה מושב חלון ריק לפני .. והוא רצה לשבת שם, מיד פרשתי את רגלי על המושב ההוא.

מעולם לא הראיתי התנהגות לא טובה כזו בזמן שישבתי במקום ציבורי שפרשתי את רגלי, אבל פשוט לא יצא לי מהאופציות, לא רציתי את הפרון הזה לנגד עיניי וליהנות מכל פיסה ממני בעיניים המלוכלכות שלו. זה לא היה נוח בכלל. אבל אולי הוא הגיע למושב.

וכמו שאבי תמיד אומר, בכל מקום שאתה נמצא ברכבת השתמש בשפה שאינה ידועה לאחרים וזה יגרום לך להתערבב פחות. שמור על עצמך כמה שיותר שמרני ..

כמו שהאיש בא, ואמר

'Per hatao apna (in odia)', הוא אמר

'Mein nai hata rahi (בהינדית)' אמרתי.

קיון ??, הוא אמר

מרי מרג'י. aage jaake betho., אמרתי

Nai mein toh yahi bethunga. מושב חלון mereko hi chaiye as mereko paan thukna hai ..

מושב חלון aage aur. .

tum kyun per nai uthaogi. ניקאלו יאהה se.

Mein tabse tumhe dekh rhi hu .. and mujhe pta hai kya karna chahte ho tum.

קיה דך ראחי היי טו? .. Ab toh mein yahi bethunga ..

והוא ישב בכוח, במושב שנותר, שם רגלי לא הושיטו יד.

התחלתי להתרגש כל כך וזעמתי בו בזעם אבל זה פשוט לא היה מספיק, מוקדם יותר כשאמרתי בקול רם על מעשיו מול כולם, הוא נדהם והיה בתנאיו כפי שהוא צריך להוכיח את עצמו צודק .. הוא לא יכול היה לבהות .. כיוון שכולם הבחינו בשנינו. שבוודאי יצא כהקלה ..

אבל רק אחרי זמן מה, הוא התחיל לדבר עלי עם הנוסעים המשותפים באודיה, שלדעתו אין לי שום ידע, אבל אני יכול להבין את אודיה בצורה מושלמת ..

וכפי שאני שומע אותו אומר,

'ראה, הילדה הזאת, כזה פרחח זידי .. היא חושבת, זו הרכבת של אביה .. האנשים ההינדים המטונפים האלה תמיד מתקשים לדבר .. אני בטח רוצה ללמד אותה לקח אז ישבתי שם אחרת לא היה לי אכפת של לשבת ליד הילדה הרעה הזאת. אני לא יודע מה הם מלמדים אותה בביתה '..

בא מפיו, הפה המלוכלך המטונף ההוא .. ומלא רעיון מלוכלך על ילדה. הייתי המום כמו שהוא הסביר את עצמו, וראיתי שגבות נוסעים אחרות מרימות לעברי. הייתי הקורבן ועכשיו עבריין .. זה מה שקורה בפועל. הרגשתי כל כך נורא, מתפורר בפחד שלי לנסוע לבד, מתנפח על ידו כאדם רעב שמוכן לאכול אותי, ולבסוף הרבה גבות הרים ... אנשים שדיברו עלי .. ואני יכולתי להאזין להגיב בדרכי של dressin, הדרך שלי לדבר, נימוסים וכל מה שהתחשק להם להגיב עליו.

אבל ישבתי שם בתקיפות, עם הבעת סלידה כלפיו, בשום אופן הפחד לא עלה על פניי .. אבל ברגע שהוא צבר ביטחון וככל שכולם חשבו שהוא האדם הטוב הוא לקח את הפעולה שלו קצת יותר רחוק .. כמו היה חושך בתא ואנשים עכשיו שוב היו עסוקים בעצמם .. הוא התחיל לשפשף את הירכיים על בהונותיי מעט .. הזזתי אותם משם. ובהה בו אך הוא חייך חזרה כמנצח המצב. את החיוך הזה כאילו אין שום דבר שהוא לא יכול להשיג .. החיוך הזה של חיה בגוף האדם .. לראות אותו .. בגילו של אבי. . רק קיוויתי שלא תהיה לידו בת משלו או כל ילדה .. הורדתי את הרגליים למטה ועברתי למושב בו ישבתי קודם, ושאלתי את הילד שוב .. אם אני יכול לשבת שם. . הוא קיבל. פחדתי כל כך .. פשוט רציתי חיבוק מאמא שלי .. או ממישהו.

שלחתי הודעה ל- bhaiya שלי כדי להשתתף בשיחה שלי מיד ללא דיחוי אם אני מתקשר ואומר לו על האיש .. והוא שלח לי הודעה כמו בסדר, ומספר קו העזרה .. הייתי בטוח שהוא אולי היה מודאג אבל אז כידוע לי אח, הוא לעולם לא יראה את אותו הדבר.

כשישבתי מול הילד, אני לא יודע למה פשוט הרגשתי טוב .. כאילו אני בטוח ואמרתי לו על האירוע ואחרי זמן מה דיברתי על האירוע .. ממש הרגשתי הקלה..הוא היה אדם נחמד או אולי הנסיבות היו כאלה שהוא נראה לי הכי נחמד ..

דיברנו על דברים ושוב הוקל לנו לדעת שהוא הולך לאותו מקום כמוני .. וככל שדיברנו יותר ויותר זה הרגיש כאילו אני מכיר אותו כבר שנים. הרגשה מוזרה כמו שזה היה אבל זה היה ממש נכון .. והוא שאל על מקום הימצאי ואני עניתי עם הסיפור שלי .. כמו שאני תמיד אוהב לדבר עם אנשים (אם נעים לי). היינו מאותה עיירה, וחבריו חזרו לאותה מכללה שלמדתי. אבל הוא לא נפתח הרבה. אחרי הכל, מי בפגישה הראשונה אי פעם ברכבת .. חחחח.

כל מה שידעתי הוא שהוא היה מהנדס תוכנה שעבד ב- bbsr ולאחרונה לקח את הטיול המשפחתי שלו לדובאי.

דובאי. כפי ששמעתי, הייתה לי קצת קנאה .. למרות שהם אומרים, אתה לא יכול לקנא באנשים לא ידועים .. אבל שם ישבתי מול ילד בקושי מוכר ומקנא בקשר לטיול שלו בדובאי.

אולי כי הוא נראה אדם מאושר ודובאי זה אקזוטי מכדי לבלות זמן נחמד .. רציתי את הזמן הזה ...

ומצידי, אני מקשקשת ילד.

הוא הכיר את לימודי, את משפחתי, איזה סיפור עצוב על סיפורי הנישואין האפיים שלי .. ומה לא .. תמיד זכרתי את עצמי כאדם המצייץ ביותר. אני כן מתגעגע לאותו ג'יוטי. . ואחרי זמן מה, כשנדמה היה שהוא משעמם את סיפורי הנוראיים הבלתי נגמרים, השתקתי את עצמי זמן מה. . ושמתי לב שהבינדי שלי חסר, אני אוהב בינדיס שחורים קטנים .. ולקחתי אחד ולבשתי אותו. . וראיתי אותו שם לב אלי ..

בטוח היה שווה לדבר והמסע נראה מפגש קל איתו .. חשבתי שוב ושוב לשאול אותו את מושב החלון .. חחח .. רציתי להרגיש את האוויר ולפתוח את שערותיי שהיו בלחמניה כדי להרגיש כמו מה הוא ליהנות יש מאין. . (אני מקווה שתקבל את ההרגשה הזו) הרגשה להיות אדם חופשי שליליות בצד .. למרבה המזל התא לאט לאט היה צפוף פחות ופחות. אבל האיש עדיין היה שם, רק קיוויתי שהוא ייצא הלאה .. הרכבת כבר איחרה בשעה וזה גרם לי להרגיש רע לקחת את הרכבת ההיא ..

לבסוף, הגיעה תחנה שבה האיש הזה עלה למטה, ואפילו כשעלה למטה הוא עמד על הרציף והסתכל ממש מעברי. רציתי להראות את זה לילד אבל כשהיה בשיחה. עצרתי את עצמי ... התפללתי שוב ושוב שהרכבת תעבור. נראה שהוא פשוט היה זורק עלי אבן. או אולי לגרור אותי מהתא. הוא נראה זועם .. אבל לפחות הרכבת זזה והודיתי לשיווג'י ששמרה על בטיחותי. זה תמיד היה שיעור שיבג'י מנסה ללמד אותי אבל תמיד עם קצת עזרה סביב 'הפעם הילד ההוא' ... הייתי צריך רק להראות נכון.

וכשהתקרבנו יותר לעיר הולדתו, יותר ויותר שמחתי הייתה תחושה של ביטחון ... ואכן אין מקום בטוח יותר בעולם כמו בית. . ואין שום מגע טהור בעולם כמו של אמא שלך ... ודיברנו עוד קצת. . וכשהתחלתי להתכונן הורדתי את המזוודות שלי מכיוון שחשבתי שאנחנו קרובים..אבל הוא אמר לי, זה עדיין ייקח קצת זמן .. פשוט תישאר רגוע ..

ובכן, הוא לא הרגיש את מה שהרגשתי ... לא ראיתי שום זכר למשפחתי מארבעת החודשים האחרונים. . רציתי להיות איתם ..

וכששאלתי את שמו סוף סוף .. מה קיוויתי שהוא יעשה קודם ... הוא אמר 'גוטאם' ואודיה. חרא, קיוויתי שהוא יהיה טלוגו. .. אתה יודע שפגישות הרכבות האלה לפעמים הופכות למעניינות יותר ממה שנדמה ... עבור חבורת הסיפורים שהיו לי ביומן שלי, גותם פדי, וואלה ברכבת יהיה הכי נחמד לדבר עליהם. . זה היה סרט ... רק אם הוא יכול היה להיות יותר כמו שחרוך ואותי קאג'ול .. אבל זה היה מתוק. ואמרתי את שמי. . הוא מיד חיפש אותי ב fb .. ולא התנגדתי. אני באמת אוהב את הילד ההוא. אחרי הכל הוא חייב לי קצת עזרה ..

כשהתקרבתי לתחנה, לחצתי ידיים בפעם הראשונה והאחרונה (אם זה) ונפרדתי מנוסע החבר הכי נחמד שמציע מחווה חמה. . מסע לזכור וכ'זה היה כרטיס אחד לחברות '... עם הרבה מתיקות, תבלינים וחיוכים ..