הדחף המכריע לרוץ, המאבק למצוא שלום עם מחלות כרוניות

האם אי פעם רצית פשוט לברוח? לא ממש מזה שאתה אוהב אלא מהחיים שלך. לקחת חופשת חיים? קח את האהבה שלך וטוס למקום חדש ואקזוטי תשכח ממציאות חייך. תחושה זו יכולה לפעמים להיות מוחצת כאשר החיים פשוט אינם כמו שרציתם שהם יתנהלו, או שהתאכזבת מבחירות החיים שלך. אני מרגיש ככה היום. זו לא תחושה לא נעימה רק תחושה שנדבקת לך לרוץ. הקול בראשי אומר, למי אכפת מההוצאה פשוט עזוב תסתלק, למקום של שלום.

החיים הסתובבו עלי בצורה כזו שהם לא מוכרים ובודדים. הקריירה היא מחוץ לחלון יחד עם כל תקווה לחזור. מחלה גוזלת בגופי שלוקח איתי את כוחי. אותה בחורה שמחה אופטימית בפנים עדיין שם אבל היא עייפה, מייחלת להפסקה. הביטו מעבר לפני השטח, אישה אהובה עם גבר שדואג לה מאוד לעומק, משפחה תומכת ואוהבת, רואים את הכאב החבוי בפינה כמו סימן שחור קטן שמאפיל על האור?

הסימן השחור הקטן בפינת חיי גדל לפעמים מתוך כוונה שלא להתעלם ממנו. אני מנסה להילחם בסימן הבוז האובסידיאני הזה, אך ככל שנלחמים כך הוא גדל יותר. החיים השתנו כל כך מהר בתוך שנים ספורות עד שאי אפשר לזהות אותם. כבר אין לי את אורח החיים הצבאי על אף שכאביו נעלם, אבל יש לי מאבק זהות מתמיד. אשתו, כן כמובן, אבל מה זה אומר בעולם הזה? הוא כל כך משתדל לפלס את דרכו בעולם עדיין בגלל שהוא שירת את ארצו שהוא לא יכול למצוא עבודה הגונה? תקוע לנצח בתחתית, מתחיל מחדש בעולם. איזה סוג של מאבק זה? אדם אצילי הנאבק להסתדר בגלל ארצו. זה מכאיב לי, אני רואה את זה בעיניו כל יום כשהוא חוזר הביתה, את העצב שלא היה מרוצה בעבודתו, עם הדחיות שנערמות בפתח. ככה החיים עכשיו?

כשאני מציץ במראה מי אני מסתכל? גרסה ישנה יותר של עצמי שנפגעת ממחלות, כאב לב ואושר כוזב. הקווים העדינים שנוצרים מתחת לעיניי מזכירים לי שאני עייף ושחוק. מצאתי את אהבתי הגדולה והתברכתי ללא מידה אך החיים חונקים אותי. אושר הוא מה שאנחנו עושים מזה, נכון? אולי ואולי לא. אני מאושר, יש לי בית ומשפחה, אדם מסור, אבל אני לא מאושר במצבי חיי. לא היה לי את זה בתוכניות. ליבי רצה לטייל בעולם, להציל בעלי חיים, לא להניח על הספה בתקווה להרגיש טוב יותר מתישהו. להיות אסיר תודה, להיות מאושר, מילים שאני שומע את עצמי אומר. האם אני לא יכול אפילו להודות בפני עצמי שרציתי הרבה יותר מזה?

רציתי חיים קסומים עם ילדים, זה לא יכול להיות, כי מחלה הרגה את החלום הזה. אחת עשרה שנים של כאב ואבל על אובדן חיי ילדים מספיקה לכל החיים. להיות מאושר, להיות אסיר תודה ... .. אני על כמה דברים, לא עבור אחרים. אני כועס כגיהינום שחיי קיבלו את התור להיות נשלטים על ידי הגוף הכושל שלי. האם אוכל ללכת בשני רחובות עירוניים כדי לחקור שטחים לא מוכרים, לא רגלי לא יסחבו אותי כל כך רחוק. התשישות נכנסת ואני מועד. באיזו צורת חיים מדובר? איך אוכל להתגבר על זה, אני לא בטוח אבל אני הולך להבין את זה? אני לא רוצה לחיות את חיי בראש, אני רוצה לצאת ולחוות אותם. כמו שעשיתי כשהייתי צעיר, חסר פחד.
מעולם לא הייתי אסיר תודה על שום דבר כמו שאני אסיר תודה על בעלי. הוא הסלע שלי, הכל שלי. בהליכה בחיינו הוא לוקח את החלקים העצמיים השבורים שלי ומחבר אותם שוב. החיים מחוספסים בשבילו, מעולם לא רציתי בכך. רציתי להיות האמא של ילדיו, האישה המושלמת, המאהבת המפוארת, אבל אני נופלת. הבנתי שהשלמות היא רק חלום שאינו מטרה ברת השגה, זו דרך להפעיל על עצמך יותר מדי לחץ. זה לא אומר שאני לא שואף לזה, אבל זה מכוון את עצמי לאכזבה.

לברוח זה חלום, לקחת את ידו לעזוב את הקיום הארצי הזה כדי למצוא משהו חדש, זה חלום. האם החלום הזה אפשרי? אני לא בטוח, אבל אני מכוון לנסות. האם אני מאושר, כן אני מאושר במערכת היחסים שלי, אני מאושר עם משפחתי, אני שמח עם furbabies שלי, אבל החיים לפעמים מורידים אותי. לברוח לא מתקן שום דבר, אבל זה נחמד לחלום עליו.