הורות לגיל 20 זה באמת די קשה - מי ידע?

אמא, אבא ובנה בן 20 חיים תחת אותו גג ... הבן עבר שנה קשה. הוא נאבק בשנה השנייה של המכללה וחזר הביתה ... לא אידיאלי. הוא אהב את חייו של סטודנט, הוא פשוט הלך קצת לאיבוד באקדמיה ...

לחזור הביתה בשבילו היה קשה מבחינות מסוימות, למרות שהקלנו על רבים מהלחצים. החופש שלו לעשות כל מה שרצה באוניברסיטה נעלם - והשאיר חצי פח מלא של שעועית אפויה על משטח המטבח במשך ימים או שבועות שלא נשטף עד שהיה זקוק למשהו מצעי מיטה נקיים שהוחלפו פעם בקדנציה (אני מודה שהכנתי הנחה שם, אבל שטיפתי את הסדינים עם שובו, אז ההנחה שלי מבוססת על חוויה) מגיע והולך כרצונו, שגרת חיים לילית וייחודית (בעיני). למעשה, אני לא בטוח שהייתה שגרה. הוא חי ברגע, הוא עדיין עושה.
החיים ברגע זה טוב לנו, או כך לפחות אומרים. אבל נראה שהבן לוקח את זה פשוטו כמשמעו. לא נראה שיש מחשבה מוקדמת, תכנון או מודעות להשלכות מעשיו.

זה מציק לי. צעיר מושכל ונעים. הוא אימפולסיבי וספונטני - דבר שאני מעריץ, אבל המעבר הזה בין ילד למבוגר צעיר מרגיש כמו החלק הקשה ביותר בהורות עד כה.

אני אמא. עוזרת הבית. אני לא יכול לחיות כמו סטודנט. האם השפיעתי על התנהגות זו אצל הבן? האם זה המרד הלא מודע / המודע שלו? האם זו סוג של שליטה? כילד הוא אמר לי פעם שהוא רוצה לנהל את חייו שלו ...

במידה מסוימת נתנו לו לטייל בחייו שלו. כן, אני מבקש ממנו להוריד את בגדיו המלוכלכים, לרוקן את הפח או להחליף את מיטתו - תמיד יש לי תחושה שאני מציק, מבקש יותר מדי. האם אני? מי יודע ... מה שגורד איתי (וכנראה איתו) הוא כשנשאר לנפשו, הבחירות שהוא עושה הן לעתים קרובות לא נכונות. משאיר אותנו לפנות את הבלגן, בדרך כלל פיננסי. יש לנו את הגב שלו, אנחנו לא רוצים שהוא יסתבך יותר מדי, אנחנו גם רואים יתרון בלמידה מטעויות. אבל נראה שהוא לא לומד מחוויות העבר, או שהוא לא רוצה? כמבוגרים בוגרים יש לנו ראייה מקדימה, משהו שהוא לא נראה לו. הוא יודע הכי טוב, אנחנו לא יודעים כלום. האם היה לנו ראייה מקדימה בגיל 20? אין לי מושג….

עבודתו, כן יש לו עבודה, כוללת אותו לעבוד במשמרות ארוכות משעת הצהריים ועד השעה 22:30. מושלם הוא חשב, הוא יכול לקבל את המיטב משני העולמות, לעבוד ולשקר! וואו!

הוא איחר לעבודה כמה פעמים .. לך תבין ... ???. ???

זה בסדר גם אני לא מצליח להסתדר ... ..

ביום שישי בערב / שבת בבוקר הכל הלך קצת פיט טונג. הוא העיר אותי בשעה 6:45 בבוקר, הוא ניסה בכל כוחו להיות שקט, אבל הוא היה רועש ומלא שיהוקים. הוא יצא לשתות עם חבריו, המקומיים. כולם חוזרים לאוני בסוף השבוע. זה היה הלילה האחרון שלהם יחד.

היו לנו מילים בשבע בבוקר באותו בוקר. הוא כעס עלי שבדקתי אותו, הוא לא כועס לעתים קרובות, זה היה טוב לראות. הוא כעס כי ניסיתי להתקשר איתו בשעה בלתי הולמת ביום. הוא רצה לישון, הוא היה שיכור. הוא היה צריך לקום לעבודה תוך 4 שעות.

הסיבות שלי להתקשרות היו להעריך את המצב. לא הבנתי שהוא בכלל יצא, כיוון שהיינו במיטה לפני שהוא חזר מהעבודה. הוא היה בצד הלא נכון של הפיכחון, בעצם, עצבני. האם הוא יהיה בסדר לשעה 13:00, כשהיה צריך לנסוע לעבודה? הבעל ואני נועדו לנסוע לסוף השבוע. לא יכולנו לבטל, וגם לא צריך. אבל אם היינו עוזבים, היינו די בטוחים שהוא ייכנס לרכב.

האם עלינו להשתלט? מה אנחנו צריכים לעשות. האם עלינו להסיר את מפתחות הרכב שלו? מי היינו שנקבל את ההחלטה? אם הוא גר משם אפילו לא היינו יודעים. ואז נזכרתי במנתק הנשימה. נקנה בדיוק למטרה זו, אז לא יצאנו מוקדם כמתוכנן. בישלתי לו ארוחת צהריים ראויה, וניהלנו דיון סוער כשהוא אכל אותה. עדיין שיכור, עיניים אדומות, עייפות מאוד ולא ממש עם זה. הוא האמין שהוא צודק, הסתובבנו במעגלים.

עם השלמת צריכת המזון הצעתי את הנשימה. הוא האמין שהוא בסדר. יכולנו לראות שהוא לא בסדר..אבל הוא האמין שכן. הנשימה נתן לנו נתונים. בקריאה נאמר 'גבוה' ... הוא הוחזר.

חיכינו ונסענו לבן ה -5 ק'מ לעבודה .... חייו יהיו טיפה לא נוחים בשעה 22:30, כשהוא ימתין לרכבת המאוחרת ... אבל בטח עליו לראות מה קרה? אין ספק שהוא למד מכך? אני לא יודע, אבל אני באמת מקווה שכן!

הורות לא נעצרת אומרים לי. אני לא אשקר, אני לא רוצה להאמין בזה! M-I-L שלי עדיין חושבת שהיא יודעת הכי טוב, הבן שלה, הילדים שלנו, הנכדים האחרים שלה .. היא דואגת לכולנו שהיא אומרת. רזה מדי, שמנה מדי, לא חברותית מספיק .... יכולתי להמשיך. דמיין אם היא ידעה כל מה שקורה! השיער שלה היה מתכרבל !!

אני לא רוצה עדיין לדאוג לילדים שלי כשאני בן 85 (אם אני אפילו חי כל כך הרבה זמן!) ... אני לא בטוח שאני מספיק דואג לזה ... אני מצפה לתקופה שהוא באמת עושה זאת טייס את חייו שלו, ומרגיש שהוא מוגש. זה מרגיש כרגע רחוק.