לַחַץ

פורסם לראשונה במאי 2017 ב HonestK

* זוחלת, רק מעט, מחוץ למערת השליליות שלה, פותחת מחשב נייד ומנסה לזכור את פרטי הכניסה של WP

לא הייתי פעיל מאוד כאן בשבוע האחרון. כשהתחלתי לכתוב בלוגים, לפני קצת יותר מחודש, הייתי בסופו של דבר. מחשבה מתמדת על רעיונות לבלוגים, כתיבת הערות, סירות בין מיליוני בלוגים. אני נהנה מאוד לקרוא בלוגים של אנשים אחרים, אפילו טוב יותר, נהניתי לשוחח באמצעות תגובות. לבסוף היה לי על מה לחשוב מלבד מצבי הנפשי. שקעתי את עצמי בתחביב החדש שלי, אני בסדר. אני לגמרי בועט בדיכאון ממש זה התחת.

טוב מאוד . אני מדבר פישי מוחלט (סקוטי על שתן / שטויות / חרא / שקרים).

הסיבה המקורית שפתחתי בלוג הייתה להבין את המצב הנפשי שלי. לחלוק, אולי להזהיר, אחרים שהחיים אחרי ילד יכולים להיות קשים. אין מה להכין אותך לזה אבל זה בסדר להיאבק - אני אפילו לא חושב שכן 'נאבק' . זה לא יכול להיות נאבק אם כולם מרגישים ככה? אין ספק שזה פשוט קשה מדמם וככה זה. תיוג זה כמאבק פשוט גורם לאנשים להרגיש כמו חרא על עצמם, כאילו אין להם את החיים המשותפים שלהם בזמן שלשאר אוכלוסיית ההורים ואתה פשוט חרא.

לא כתבתי בשום אורך על הנפש שלי. אבל מכיוון שהרגשתי בדיכאון לאחרונה ניחשתי שעכשיו זה זמן טוב להכות את לוח המפתחות ולהוציא אותו. אני לא (סקוטי ללא) במצב רוח לתופף התנגחויות שנונות, לכתוב פוסט מצחיק על החיים. אי אפשר לחמוק ממני. נקודת המבט שלי נורה, אני מעדיף לגנוח ולקטר, להתחנן עד כמה אני מרגיש עייף ומואר. אני הולך להתפלש ברחמים עצמיים. אני מנסה כדי לגרור את עצמי, אני אוהב לכתוב פוסטים מצחיקים, אבל אני פשוט לא מצליח להגיע לשם כרגע.

הכל התברר בשבוע שעבר, באמת התכוונתי למה שכתבתי בו בקשה יומית: מפוצץ . דיכאון, מבחינתי, הוא תמהיל מורכב של רגשות - בין השאר בגלל שאני מתקשה לכתוב עליו, חושש שהוא יאבד בתרגום. תסכול ותסיסה הם השחקנים הגדולים ביותר. לחץ מצטבר בי במהירות, זה יכול להיות משהו טיפשי כמו שיש בית לא מסודר בלי זמן באמת לנקות אותו. נוסף לחץ נוסף דרך חיי היומיום, מה לבשל לארוחת ערב, האם יש לנו אוכל לארוז לארוחת הצהריים של ג'סיקה, מנסה לפנות זמן לראות את דייוויד, מנסה לפנות זמן לעצמי, לעשות מטלות, לא לעשות מטלות, לנסות לראות חברים, אילו בגדים תלבש ג'ס מחר, האם יש לי בגדים ?! יכולתי לרשום דברים שמלחיצים אותי עד שאעבור. כשמסתכלים עליהם, כולם פשוטים, כולם ניתנים להימנעות אבל בעיניי כולם טריגרים, כולם מלחיצים, יותר מדי.

בשבוע שעבר כשפרצתי בבכי, כמעט חיבקתי את מכונת הכביסה, פשוט המשכתי לחשוב 'אני לא יכול להתמודד' 'אני לא יכול לעשות את זה'. דיכאון מקשה עלי מאוד להתמודד עם לחץ, מה שיוצר תסכול. אני רוצה להיות מסוגל להתמודד עם החיים כמו כולם - למרות שאני יודע שאנשים אחרים מרגישים בדיוק כמוני. אבל כשאני נמצא באותה מחשבה דיכאונית, לא יכולתי להתלבט לגבי התחושה של האחר. המחסומים שלי עולים והצבא התוקף שלי נמצא בכוננות אדומה. אני אכזרי. אני נותן לקרוע לדוד, נאנח שאני זקוק לעזרה ברחבי הבית, שהוא צריך לעלות על הסף, אני תוקף ותוקף, הולך ומתגונן יותר עם כל מילה שהוא מעז להשמיע בחזרה. אין לי מרחב לצרותיו אני את הדיכאון כאן! אני דורש תשומת לב! התכופף, תגיד לי שיש לי את זה קשה!

הוא לא משלים עם החרא שלי. לא לשנייה אחת. אני צריך את זה. אני מאכיל את 'השד' שלי והוא יודע את זה. הוא מוחא כפיים שאני צריך להעיף מבט מסביב, להבין כמה אני בר מזל, להפסיק לשחק את הקורבן ולסדר את נקודת המבט שלי! פעם אחת הוא צודק. קל מדי לשקוע עמוק יותר ויותר לתוך חור דיכאוני מתבוסס. הוא החבל שלי, הוא עושה כמיטב יכולתו לשלוף אותי החוצה. הוא סבלני ומבין לנצח. אני יודע איזה מזל יש לי. לפעמים אני לא רואה את זה, זמנים כמו בשבוע שעבר שאני שוקל לעזוב, זמנים שפנים שלי נפוחות מבכי, זמנים שבהם אני שואל ברצינות מה לעזאזל אני עושה כאן!

זה לא אני, זה הדיכאון שלי מדבר / מנצח / שולט בי. אני חדש במלרכיה של בריאות הנפש הזו. זה לא הוסיף תוספת (כמו גם הנרתיק שנקרע) שצברתי ילד. ובכל זאת, כמעט שנתיים מהקו, אני נאבק מדי פעם במצבי הנפשי. אני בר מזל מאוד שיש לי בן זוג חזק, תומך, חביב ומבין. טיפול ותרופות עזרו, אבל בסופו של דבר דוד אני מודה, אני מחפש אליו הכוונה. אני צריך שהוא יחזיר אותי למקומי, ובכן, זה לא אני, זה הדיכאון שלי שצריך להחזיר למקום.

רשת סביבתית כל כך חזקה סביבי היא נהדרת, אולם היא גם מספקת לחץ נוסף. הלחץ שאני מפעיל על עצמי למהר ו'להשתפר ', לחץ שאני צריך' להיגמר 'מזה, לחץ להסתיר את מה שאני מרגיש - אני לא אחד שמשקר או נכנע או סבלני. זה גובה מחיר, ואז אני נשבר ובוכה כמו לוטן מתייפח במטבח ומנסה לזמן את הכוחות להכין ארוחת ערב.

אני לא יודע מה אני מחפש או למה אני משתף. מניח שאני לא יכול לכתוב את המצחיק בלי לשתף את הצד השני של המטבע. בעיה משותפת האם בעיה חצויה אה? קריאה בחוויות בריאות הנפש של אנשים אחרים עזרה לי מאוד, אז אם מישהו קורא את זה וחושב 'אלוהים, אני מרגיש אותו דבר!' ואז מרגיש קצת יותר 'נורמלי' אז זה יכול להיות רק דבר טוב. איבדתי את מספר הפעמים שקראתי בלוג או פוסט או תגובות מאז שג'ס וחשבתי שיכולתי לכתוב את המילה במילה. זה מוריד את הניכור שדיכאון הוא רק להוט לברר. אני לא לבד. אני לא נאבק. אני אמצא את הדרך שלי. אני לא אתן לעצמי להיאכל בחלק החדש הזה שלי.

ככל שאנשים יותר חולקים את האמת הקשה, הקשוחה, הבוכה, הצועקת, התזזיתית, הפרועה, המעצבנת, המפקפקת, הבודדת, הבודדת, המעוותת, פשוט מטורפת לחלוטין, כך ייטב. אני לא חושב שהפוסט הזה הגיוני במיוחד, זה לא מה שיש לי בראש, לא מה שאני רוצה להגיד. זה קופץ לכל עבר, אני מצטער. אני לא יכול לכתוב על דיכאון בצורה ליניארית או להסביר את זה נכון. אני רק מקווה, אם אתה מתמודד עם משהו דומה, שזה יעזור לך לדעת שאתה לא לבד, רחוק מזה. לפי המראה של הדברים רוב האנשים הם נפשיים עקובים מדם, כך או כך!

* מניח את המחשב הנייד לאחר יומיים של כתיבה, מחיקה, כתיבה ואז מחיקה ואז הולך 'לעזאזל עם זה' ופרסום. זוחל חזרה למערה שהיא מעט פחות דיכאונית וסרקסטית משמעותית (אם זה אפשרי), מגלגלת את העיניים וחושבת על הפוסט הבא בבלוג