פגיעה עצמית: להעניש אותך על ידי פגיעה בי?

כשהייתי צעיר הייתי 'חותך', כלומר לעתים קרובות גיליתי את הכאב והתסכול שלי כשחתכתי את עצמי, גילפתי בבשר שלי בכל מכשירים חדים שאמצא. זה היה אחד מאותם סימפטומים מטרידים יותר של מצוקתי, ומעולם לא יכולתי להסביר כראוי.

היום אני בוחר באמצעים פחות ברורים, אם כי הם הרסניים לא פחות בטווח הארוך. כל סיגריה שאני מדליק, כל קילו שאני צובר, כל שעת שינה שאני מתגעגע אליה, כל בחירה באוכל 'רע' שאני עושה היא מעשה של פגיעה עצמית. אבל על מי אני בעצם מעניש?

'אז', כאשר פסיכיאטרים ופסיכולוגים שלטו בחיי, נאמר לי כי מעשים כאלה משרתים שלוש מטרות:

1 . כדי 'להעניש' את מי שאכפת לי ממני. מעשה בלתי מובן שכזה שימש להעמקת החלוקה ביני לבין כל הקרובים אליי, ובכך הוכיח להם שלא אכפת לי מהם, והוכיח לי שלא אכפת להם ממני. כמעט לא טיעון סביר, כמובן, משני הצדדים, מכיוון שחוסר הבנה (וכישורי התמודדות) לא הוכיח דבר ביחס להרגשנו זה כלפי זה. אם הם התרחקו מתצוגות בוטות כאלה, סביר להניח שזו הייתה דרך להגן על עצמם (כך שהם לא היו צריכים להיות עדים להרס העצמי המוחלט שלי), או להגן עלי (על ידי הסרת כל תמריץ עתידי לפעולה).

2. 'להעניש' את עצמי על שלא עמדתי בציפיות שלי.

נראה כי התנהגויות פוגעות עצמיות כאלה מבטאות סלידה עצמית עמוקה, היעדר כבוד עצמי, דחייה של כל מה שמגדיר 'אותי'. מבחינה לוגית, זה הגיוני, שכן בבירור היה חסר לי הערכה עצמית. אך ישנם אינספור דרכים בהן אנו מבטאים חוסר ערך עצמי כזה, ואמצעים יעילים יותר להעניש את עצמנו. חבלה עצמית עולה בראש. בהיותי תלמיד שנושר מהתיכון למשל, עשיתי את זה. מסרבתי לעקוב אחר תוכנית התערבות, למרות ההתחייבות לכך עשיתי זאת. נכנסתי להריון כנער ושומר על ילד לא רצוי תוך חוסר מיומנויות הורות שעשיתי זאת (אם כי זו התבררה כאחת ה'טעויות 'הטובות שעשיתי!). מנקודת המבט שלי, חבלה עצמית (המונעת מעצמי לממש את הפוטנציאל שלי בחיים) היא צורה הרסנית יותר של ענישה עצמית מאשר צלקות זמניות בגופי ...

3. 'לזעוק' לעזרה.

בדומה לתליית הדגל שלך הפוך (סימן המצוקה הבינלאומי), פגיעה עצמית היא קריאת עזרה. אני מאמין שחלק מזה נכון, לפחות במובן זה שזו הייתה דרך להראות מבחוץ מה באמת קורה בתוכי. סודיות מולידה ומעודדת תפקוד לקוי. ובאמת, נמאס לי מהמבטים ההמומים וחוסר האמון שקיבלתי כשניסיתי לומר את האמת על חיי כלומר, המשפחה שלי נראתה כל כך 'נורמלית', נכון? איך הדברים שדיווחתי עליהם יכולים להיות נכונים? אותה קיר הופעות הגן אחר כך על בעלי ועל מתעללים אחרים מכל האשמות לא נעימות. ברור שהייתי משוגע, הזוי ממש. פגיעה עצמית הוכיחה את צודק הלילה, ובמקביל גורמת להם מספיק אי נוחות להטיל ספק בהנחות כאלה, אם הייתי מונע לפעול בצורה כזו, אולי יש קצת אמת בדברי ...

'האמת' מבחינתי, כפי שמתברר, הייתה למעשה כפולה. כשאני זוכר את הרגעים האלה אני נזכר בשני מניעים מובחנים. ראשית הייתה תחושת לחץ מוחצת, צורך להוציא ממני משהו לחתוך הקל על הלחץ הזה באופן זמני. שנית הייתה תחושה של ניתוק, כאילו אני לא באמת שייך לכאן, או לא הייתי נוכח לגמרי ב'עכשיו 'החותך' הארק 'אותי היטב בגופי וברגע הנוכחי. הכאב עושה זאת, מושך את כל הפוקוס שלנו קדימה אל גופנו ברגע הנוכחי, לעתים קרובות להדרת כל הדברים האחרים.

היה לי מזל בנסיבות שהכריחו אותי לוותר על ההרגל. בסכנה של אובדן בתי למערכת האומנה, נאלצתי למצוא דרך אחרת לבטא את הרגשות האלה בבטחה. הפסקתי להתפכח בגיל 21, ודרך התהליך למדתי דרכים חדשות להתמודד עם לחצי העבר וההווה ודרכים חדשות להישאר נוכחים ברגע זה. תפילה ומדיטציה שינו את כל תחושת החיים שלי 'יום אחד בכל פעם', או דקה אחת, אם צריך, ביססה אותי בתקיפות במציאות זו.

והוספתי 'נשק' חדש לארסנל שלי - כתיבה. תמיד אהבתי לכתוב, וכתבתי כתב יומן לאורך כל ההתמודדויות שלי. אך למדתי שכאשר הלחצים גוברים, או שאני מרגיש מנותק, הכתיבה עוזרת לי לגלות מה מניע את הרגשות האלה. כתיבה חופשית, או קטעי 'זרם תודעה' (כמו שאני רוצה לקרוא להם) יכולים לחשוף בפני את מאבקי התת מודע שלי, ולהביא הקלה ותובנה לכל מה שאני מתמודד איתו.

אז כן, אני עדיין נושאת את הצלקות האלה על גופי, אבל היום הן מביאות לי תחושה של הישג, ולא ספק עצמי. ואני מאמין בתוקף שהעט הוא, אכן, 'חזק יותר מהחרב', או במקרה שלי, התער. ובתחושה עמוקה של הקלה אישית אני יכול לומר, 'אני לא צריך להעניש אף אחד היום.'

שלום חברים שלי ...