צמיחה רוחנית, אובדן וכוח הריפוי של חמלה
אני זוכר תקופה, ממש לפני שהתוודעתי לתודעה, כאשר אירוע חיים גרם לי להבין כמה כאב סחבתי בגופי, בנפשי ובלב. הרגשתי כאילו אני אחד הפצועים המהלכים, מבחוץ נראיתי בסדר אבל אם היית יכול לראות עמוק בתוך ליבי היית מוצא באר עמוקה של עצב. באותה תקופה הרגשתי חסר תקנה וחסר אונים לשנות את המתרחש בחיי. עברתי את אובדן אבי, דאגה לאמי, וכעסים, טינה, אשמה ובושה לא פתורים. יכולתי לכתוב ספר על האובדן הזה, פתחתי מחדש פצע שחשבתי שהייתי מסתיר מעצמי בחוכמה. פתיחה מחודשת זו של הפצע הייתה חלק הכרחי בתהליך הריפוי והצמיחה הרוחנית.
צמיחה רוחנית אינה קשורה למלאכים שרים או שהשמש זורחת שהיא אור עליכם.
מעולם לא חוויתי כאוס וכאב כזה. כלומר זה היה מבולגן, כואב ולעיתים זה הרגיש נורא. קראתי את חוויית הצמיחה הרוחנית של אחרים כמאושרת ומלאת אור. לא כך בשבילי!
במקום זאת הרגשתי לעיתים קרובות ציפור תינוקת, חסרת שיער, עיוורת וחשופה לחלוטין. הרגשתי שאין לאן אני יכול ללכת להתרחק מהכאב. לפעמים העצב היה כל כך מוחץ שחשבתי שאמות מזה! לא ידעתי אז שהרגשות האלה הם חלק טבעי מהצמיחה הרוחנית. הלב מרגיש כאילו הוא נפתח וזה הכרחי על מנת שההגנות והקירות יישרו.
פריצת הלב פתוחה חיונית לריפוי וצמיחה
לחיות מוגן זה לחיות בעולם של תגובתיות, הגנה ואמונות מגבילות. כך חייתי לפני ההפסד הזה. הסתובבתי כועס על אבי על אירועי עבר שמעולם לא נפתרו או נרפאו. לקחתי על עצמו את הכאב / התחזיות שלו וחייתי כבול לדימוי שלו. לא ידעתי מי אני, כי כל כך הרבה שנים הייתי חי על פי דמותו שלי! אז כשהוא מת הסיבה שלי להיאחז בכעס, מתה איתו. פתאום, לא ידעתי מי אני. הרגשתי אבוד, לבד ובעיקר פצוע.
ריפוי הוא מעשה של אהבה עצמית ...
נדרשו חודשים של בכי, שחרור כעס, פתיחה לחמלה, מדיטציה וכתיבת מכתבי פרידה כדי לצאת מתחת לשנות הכאב והטינה שסחבתי בגופי, בנפשי ובלב. מדיטציה ותרגול של חמלה עצמית היו חיוניים לריפוי ולצמיחה הרוחנית שלי.
הלקחים החשובים ביותר שנלמדו מניסיון זה היו:
- אחיזה בטינה מונעת ממך לחיות. זה חוסם חמלה, וזה מה שעוזר לנו לרפא ולהישאר מחובר לחיים וזה לזה.
- כולנו פצועים בצורה כזו או אחרת. חופש החיים והאהבה מגיע כאשר אנו מכירים בכך שלמרות שמצבינו הכואבים שונים תחושת הסבל זהה.
- שאנחנו צריכים חיבור. והטינה הזו נבנית כאשר הצורך הביולוגי והחיוני הזה לא נענה.
- שאנחנו צריכים לאהוב ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו, כי כשאנחנו כן זה מאפשר ריפוי וצמיחה לקרות.
- הסליחה היא לא משהו שאתה יכול להכריח לקרות. מתי ואם זה זה פותח אותנו לראות אחרים מכאיבים ומאפשר לחמלה לפרוח במרחב שבינינו לבינם לחיים.
ייתכן שדרכי אינה שלך. כולנו מתמודדים עם אובדן אחרת, זה החלק המבולגן! התקווה שלי היא להודיע לך שאתה לא לבד, שכולנו, בדרך כלשהי חווים כאב ושמה שעוזר לנו לרפא, זה להיפתח לכאב בנוכחות חמלה.
שיהיה לך טוב ...
להציל
