מה שחי בצ'ילה לימד אותי על בריאות הנפש

זה החלק הכי קשה ביום שלי.

אני שולף מעלי את שמיכות הצמר הארוגות ביד וקם ממחצתי. כפות הרגליים שלי, מצופות משולש בגרביים עבות, פוגעות ברצפה ואני מחטטת בכפית שלי בחושך.

הגיע הזמן להתלבש.

בשלב הזה של הנסיעות שלי, אני מקלל את עצמי שאין לי מערכת טובה יותר לשגרת הבוקר שלי. אני גר בדרום צ'ילה כבר שלושה שבועות וגופי כלל לא הסתגל לטמפרטורה הקפואה.

זה לא רק שזה חורף ואני גר בסירה משם מאנטארקטיקה, אלא אני נשאר עם שבט ילידי. אין מים חמים, ואין מערכת חימום חשמלית. החום מגיע מתנור עצים במטבח אבל החום לא ממש מגיע לפינת הבית שלי. החלונות אינם מבודדים ולכן הרוח הבלתי נמנעת והגשם מונחים עלי כשאני ישן.

זה ממש ממש קר.

ולצאת מתחת לשמיכותיי השכבות האסטרטגיות ולהתעמת עם המציאות הקרה זה מאוד לא רצוי.

כשאני מנפה בתיק שלי בעיוורון, אני מנסה להיזכר מתי הייתה המקלחת האחרונה שלי. חווית המקלחת הקרה היא חוויה שאני רוצה להגביל עד כמה שמקובלת חברתית. אני חושב על המלון בסנטיאגו מלפני שבועות, ימי מים חמים ללא הגבלה. כשאני מוצא את סטאץ גרבי הצמר הטריים שלי, אני מחליט לדלג על המקלחת אבל סובל את המים הקרים כדי לשטוף את הפנים שלי.

פְּשָׁרָה.

צעדים אחדים מכינה אמי המארחת אליינה ארוחת בוקר: סופפילות חמות מהאש עם ריבת ענבים מקומית. זו המוטיבציה שלי להתלבש.

הבעיה בללבוש את היום היא שאני צריך להתפשט קודם. אני כמעט נבוך מכמה בגדי ישנתי: חולצה ארוכת שרוול, קפוצ'ון, פלנל וז'קט נורת 'פייס פליס זוג חותלות ומזיע שלושה זוגות גרביים וכפה.

וכולם צריכים לרדת.

ברגע שבגד אחד עוזב את גופי, אני ממהר להחליף אותו. תחושת האוויר הקר שפוגעת בעורי נוראית, פשוט איומה. כל גופי נע לקצב של צמרמורות לא רצוניות. אני חייב להיראות מגוחך ומקפץ ממהר להשלים את התהליך הזה במהירות האפשרית.

אחרי שאני מתלבש אני מרגיש מצוין. אני הולכת למטבח ומחליפה נעימות עם אליינה ובתה הצעירה סקרלט. אנחנו עומדים סביב הכיריים, מכינים תה עם עשבי תיבול מהגן השבטי השופע ואני מדגדג את סקרלט לצחקוקים של שירה. החיים האלה פשוטים, והחיים האלה יפים.

אני לא רוצה שזה ייגמר.

חזרה לארצות הברית אני מהרהר בזיכרון ובחיוך הזה. אני כבר לא צריך להתעורר כל שעתיים כדי להוסיף עץ לאש ואני יכול לעשות אמבטיות נחמדות וחמות אבל הייתי מחליף את הנוחות בדופק אם זה אומר שאצטרך לחזור לשם.

זה מסתכם בסיבה אחת פשוטה:

כל דבר בחייהם היה חשוב.

שום דבר לא היה שטחי. הייתה משמעות שהוקצתה לכל אדם ולכל פריט שהם הכניסו לחלל. כל טיפת מים וכל עץ עלים היו מתנה להוקיר.

היה יופי וטבע מובנה בכל דבר.

בחזרה הביתה אני טובעת בשטחיות.

תרופות דיגיטליות בקצות אצבעותינו שאומרות לנו לקנות דברים שאנחנו לא צריכים. מוצצים שמונעים מאיתנו להיות אנשים בריאים. להסיט את דעתנו למוות ולהימנע ממה שחשוב באמת.

אם זה נורמלי, אז אני בחוץ.

אני כבר לא יודע לעשות 'נורמלי'.

ואני לא רוצה ללמוד מחדש.

במקום זאת, אני מחויב לתהליך הסרת הלימוד.

צ'ילה לימדה אותי לא לטעות בנחמה בגלל אושר.

חיי בארצות הברית התמלאו בפחות ערך ודיכאון יותר מחיי הצ'יליאנים שבהם היו לי הרבה פחות 'דברים' ממה שאני עושה בדרך כלל.

פחות ערך = יותר דיכאון.

ערך רב יותר = פחות דיכאון.

אני רוצה לחיות חיים שבהם הכל חשוב, שם יש מטרה וערך באופן שבו אני משתמש בזמני, במשאבים ובתשומת ליבי, ושם פעולותיי מתיישבות עם מה שחשוב לי באמת.

אני חושב שבמידה מסוימת, כולנו רוצים לחיות ככה אבל אנחנו מאבדים את זה מעינינו בתהליך היומיומי של להיות אנושי בימינו ובעידן זה.

אני מוכן לזנוח את הסטטוס קוו אם זה אומר שחיי הרגש יהיו טובים יותר.

הצטרף אלי למרדף אחר ערך רב יותר לעומת יותר נחמה.

בריאות הנפש שלנו תודה לנו על כך.

למילים נוספות בנושא בריאות הנפש, בקרו alexiszevnick.com