כשזה לא מרגיש טוב

כשלא מרגיש טוב להיות אני קשה לראות את הצד המואר יותר של החיים. כשאומרים לי שאני נלהב ויצירתי מאנשים שבקושי מכירים אותי אבל אני כל כך מפקפק בעצמי אני חושב שזה שקר. כשגם אם אני יודע כמה אני מרגיש וכמה שאני רוצה אני מרגיש שאני נתקל בחסר חיים וחסר מטרה. כמה עוד אוכל לתת? אני ממש מרגיש שאני החיים הכי טוב שלי, נותן את עצמי לחלוטין לאנשים סביבי ומשאיר את עצמי כל כך פתוח להיפגע.

מדוע אני טורח ללבוש את לכה הציפורניים ללא רבב, את הבושם, את התחתונים היפים, את הבגדים המדליקים, את השיער והתכשיטים שהוקדמו. אני לא אוהבת את הילדה במראה הרבה פעמים, היא משעממת אותי במבטים המשותפים והלא מקוריים שלה. עם זאת אני מרגיש כמו מישהו שהוא 'אחר' בקרב הרוב המכריע של האוכלוסייה.

אני זוכר שלפני כמה שנים חברה אמרה שאני יפה ממנה ונראית הרבה יותר טוב בתלבושת שלי, תגובה מתוקה, אבל אז היא אמרה שבעצם אי אפשר להשוות ביני לבין עצמה כי אני כהה והיא בהירה. לא ניתן היה להשוות את היופי שלנו כי היינו גזעים שונים. התייחסתי לתגובה הזו, גם אם הייתי יפה ממנה, זה לא רלוונטי כי היא הוגנת ולכן סוג אחר של אטרקציות. אבל אם התכונות של מישהו מושכות יותר עבור רבים אחרים ו / או שיש להם דמות אטרקטיבית יותר באופן קונבנציונאלי האם העובדה שהם כהים יותר היא גורם? והאם זה גורם חיובי או שלילי? אם זה ניטרלי אז זה אומר שהעובדה שאנחנו גזעים שונים לא משנה וההצהרה שלה שאתה לא יכול להשוות אותנו היא שקרית. אני לא מתכוון לעשות מוזה של דברים כאלה. הייתי רוצה לדבר על עניינים עמוקים יותר, ולא על אלה שעמוקים בעור. אבל זה העניין, זה דברים כאלה שנאמרו לי וגרמו לי להיות יותר ויותר לא נעים בעור שלי.

אני משקיע מאמץ בסגנון שלי כי אני נהנה ממנו, זה גורם לי להרגיש בטוח יותר. אני מנסה להסתגל למבוכה הלא-בטוחה והמטושטשת שתמיד הייתה לי על ידי בדיחות וצחוקים להוציא את השתן מעצמי, מנסה לגרום לאחרים להרגיש בנוח סביבי על ידי מראה שאני לא לוקח את עצמי ברצינות יתרה. העניין הוא שאני לוקח את עצמי ברצינות, לפעמים אנשים פוגעים בי במילים ובמעשים שלהם עד כדי כך שהוא משאיר פצע פעור אותו אני מנסה נואשות לתקן. ואז אני משקיע אנרגיה בניסיון לתקן את הנזק אבל עדיין עושה כמיטב יכולתי להתכופף כדי להתאים לאושר של אנשים אחרים. זה משמח אותי לשמח אנשים אבל זה יכול להוציא ממני המון.

לכן, כשאני כותב זאת בשעה 05:16 בבוקר, אני מנסה לראות שהעובדה שהיועץ שלי השווה אותי לסלמה הייק היא מחמאה אדירה. אני חושב על תקופה שבה בחור שעבדתי איתו בעבודה בשבת שקראתי לי מחניק. לא משהו שבדרך כלל הייתי מקשר לעצמי אבל בזמן הזה בזמן שאני בוחר לקבל שאנשים מסוימים עשויים לראות אותי ככה. אני בוחר לקבל את זה שאני באמת אוהב את העיניים שלי, אבל אני חושב שרוב האנשים האחרים מעריכים עיניים כחולות או ירוקות יותר. לכן בגלל שהם נראים כצבעים יפים ונדירים באופן טבעי אני מרגיש שעיני הכהות שוות פחות. אני בוחרת לאמץ את שיערי הכהה באופן מלא, בדרך כלל שיער מתולתל ועורי שאינו חיוור ופורצלן כמו אך חום זהוב. אני בוחר להכיר בכך שאני עובד על גופי ומשתמח יותר ממנו. אני יודע שאני תובנה, מתחשב, הרפתקני, מלא רעיונות, נלהב, אוהב ואמיתי יותר מרבים אחרים. ככה אני בוחר להרגיש היום.