כאשר אבודים, מצא שורשים

איש אינו חסין מפני ההרים ועמקי החיים. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו בועטים בעבודה וחוזרים הביתה לאהובים הממלאים את חיינו בשמחה. בפעמים אחרות, עמיתינו לעבודה 'שכחו' להזמין אותנו ל- Happy Hour ולכן אנחנו הולכים הביתה לבד כי פשוט נפרדנו רק כדי לגלות שהכלב קקי על המיטה.

התנסות בשיאים עוזרת לנו לעבור את השפל. אנו לומדים להעריך שגם זה יעבור. עם זאת, לפעמים אנחנו לא ממש יכולים להילחם בערפל היושב נמוך בעמק, ומסתיר את הנוף של ההר הבא שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו טובעים עם לאן לפנות. על מנת להסתכל כלפי מעלה ולהתחיל עלייה נוספת במעלה ההר, לפעמים עלינו להתחיל להסתכל כלפי מטה כדי לחשוף את שורשינו.

עבור כל אחד מכם העוסק באומנויות הבמה הפרילנסריות כמקור הכנסה, אני לא צריך לספר לכם את המאבקים של פרנסה, קיום חיים או קיום יחסים. יש, כמובן, 1% שהגיעו לקופה של הופעה קבועה המספקת הכנסה קבועה, חלילה יתרונות , והיוקרה להיות במקום אחד כל השנה שיש ממש משפחה ובית.

כולנו נמצאים במצב מתמיד של אבטלה מתקרבת, ומתאמצים לשלם חשבונות תוך שהם מנסים להחזיק חברויות ואחרות משמעותיות דרך הטלפון או האינטרנט. המסע האישי שלי בשדה מוקשים זה של מקצוע נרקם עם כל הדאגות והלחצים הללו, וממשיך להיות כך, למרות שאני כן רואה את עצמי היה בעל מידה מסוימת של מזל והצלחה. ככה זה בדיוק עבור רוב האנשים שעושים את מה שאני עושה.

התסכול והלחץ הנלווים לאמיתות התזות גורמים לי לשקול מחדש את בחירת הקריירה שלי כמעט על בסיס יומי. אני מסתובב בזנב תמידי של חשיבה מעגלית האם ללמוד בבית ספר כיתה או לא, ואם כן, בשביל מה. איזו קריירה אחרת תספק לי את הביטחון והיציבות הכלכלית אליה אני חושקת, תוך שהיא נותנת לי אפילו חלק קטן מהשמחה שאני מקבל מהעשייה שאני עושה עכשיו? במה עוד אני בכלל טוב? האם זה שווה את הזמן והכסף כדי להשיג תואר שני בתחום הנוכחי שלי רק כדי לקוות לקבל משרת הוראה? נראה שאני אף פעם לא מצליח להגיע לתשובה שיושבת איתי ממש.

עם זאת, ישנם זמנים - הרבה פחות מהפעמים בהן אני אפוף ספק עצמי ורגשות כישלון - אך שם הם פעמים בהן אני המומה מכמה שאני אוהבת את העבודה המטופשת הזו. אני אוהב את הקהילה הזו שלא תמיד הייתה חביבה אלי, אבל תמיד מוצאת דרך להזכיר לי מדוע אני כאן, שנועדתי להיות כאן ושהעבודה שאני עושה חשובה, גם כשאני מתחשק בועטים בעודי למטה.

ברגעים הנדירים הללו אני נזכר בשני הדברים החשובים ביותר - שני הדברים המרכיבים את השורשים שביסמו אותי בעבודה זו ושומרים עליי כאן, כשהוא משלים את הסערה ככל יכולתי. הראשון מבין שורשים אלה הוא העובדה שאני באמת מאמין, בבסיסי, שאמנויות הבמה הן חלק חיוני ורלוונטי מאוד באנושות. לפני שהיו לנו מתכנתים ממוחשבים ויועצים פיננסיים, היה לנו תקשורת, יצירתיות, ביטוי אנושי - דרך אמנות, ספרות ומוסיקה. הביטוי באמצעות האמנויות הוא ביסודו אנושי, אחד מאבני הבניין של המינים שלנו וחלק חיוני בקהילות, בהיסטוריה ובפיתוח שלנו.

השני מבין השורשים הללו, וזה שמגיע עמוק ביותר בקרקע של עצמי, הוא העובדה שמצאתי את שבטי. השחקנים, הרקדנים, הזמרים, מנהלי הבמה, פליימן, מוזיקאים, סופרים, צלמים, מנצחים, מעצבי תאורה, במאים, כוריאוגרפים, אומנים בעלי מלאכה, מעצבי תפאורה ותלבושות - כל האנשים שאני מקיף את עצמי כל יום - הם שלי אֲנָשִׁים.

אני לא תמיד אוהב אותם אבל אני כן אוהב אותם. אני אוהב אותם כי אנחנו מחויבים לאותו הדבר. אני אוהב אותם כי כולנו גדלנו שר בגשם , ברהמס, מאיה אנג'לו והצורך ליצור. אני אוהב אותם כי הם מצחיקים אותי, אלוהים כל כך צחקתי. אני אוהבת אותם כי הם גורמים לי לבכות, גם מלהעביר אותי לדמעות דרך האמנות שלהם וגם מכאבי הצמיחה ושיעורי החיים שלימדו אותי. אני אוהב אותם כי אני מרגיש מחובר. מחובר לכל האנשים המדהימים שנגעו בחיי, ללא קשר לכמה חודשים או שנים עוברים בלי לדבר. אני מרגיש מחובר לאמנים שמעולם לא עבדתי איתם ולעולם לא אפגש, מכיוון שאנחנו מחוברים על ידי התשוקה המשותפת הזו, הצורך הזה ליצור.

אז כשאני רוכב על גל של עוד אחד מאותם רגעים חריגים, ברצוני להודות. תודה לכל היוצרים ומספרי הסיפורים שלא ויתרו, שממשיכים להילחם במאבק הטוב כי גם הם מאמינים שהעסק המטורף הזה הוא משמעותי ומשמעותי, והם הכירו את עצמם מספיק טוב כדי לדעת שהם יהיו אומללים לעשות כל דבר אחר.

מישהו בתחום נתן לי פעם את העצה שאם בכלל אוכל להבין כל דבר אחרת - אז אני צריך ללכת לעשות את זה. שהקריירה הזו הייתה קשה ונוראית מדי לטרוח אילו יכולתי לדמיין ליהנות מכל עבודה אחרת. אני עדיין בוחן את זה.

אני לא יודע לאן אסיים. אולי אמצא נישה במקום אחר שתאפשר לי את החיים האישיים שאני זקוק להם. אולי אחזור לבית הספר. אולי אני לא אעשה זאת. אני בטוח שסיבוב הזנב המוכר של החשיבה המעגלית יימשך. העניין הוא שאין לי מושג לאן הדרך הזו מובילה אותי. אני כן יודע שבכל מקום שאגיע אליו אני יודע איפה השבט שלי ואיפה התשוקה שלי. ההזדמנות לעבוד, לחיות ולצמוח בעובי של שני הדברים האלה העניקה כל כך הרבה משמעות לחיי, עזרה ליצר אותי לאדם שאני אוהב, וסיפקה לי כל כך הרבה שמחה. (גם לחץ, פחד, כאב ודאגה - אבל, אתה יודע. הכל חלק מזה.) אני אסיר תודה לנצח.

בתקופות של לחץ, בדידות, דאגה כלכלית, שברון לב - יהיו הקשיים שלך אשר יהיו - אני ממליץ לך לחפש גם את השורשים שלך. גלה מחדש איך ולמה הגעת למקום בו אתה נמצא היום, בין אם זה בזוגיות, בעבודה שלך או בכל מצב שאתה שואל. יכול להיות שהסיבות האלה כבר לא ישימות לחיים שלך, אולי הגיע הזמן לשינוי, ואין שום בושה להודות בכך שהצרכים שלך השתנו. יכול להיות שחיבור מחדש עם אותם שורשים מזכיר לך שאתה באמת הם איפה שאתה רוצה להיות, ותרגול הכרת תודה על כך יסייע להקל על המאבקים הבלתי נמנעים בחיים וייתן לך את הכוח והנחישות להמשיך ולעשות את מה שאתה עושה.

מהעמק להר - שמור על קור רוח וטיפוס הלאה.