כשאדם הופך לבית שלך
אמש כשמסרתי לחבר שלי קיבלתי השראה לכתוב פוסט. ההודעה שלו האירה את מסך הטלפון שלי ואמרה: 'הבית שלי כל כך ריק בלעדייך.' אני מהר בלי לחשוב על זה קצת ענה ב'אני שונא את הבית בלעדייך. 'כשלחצתי על שלח היה כאשר המשפט הזה ממש שקע ו התיישב במוחי. גרם לי לחשוב איך בית הפסיק להיות מקום וזה אדם בשבילי עכשיו.
בית וכוח שנקרא 'אהבה'
אני מאוד אוהב את הרעיון הזה של מילה 'בית'. שמתי לב שהוא מעיר את כל התחושות שהיו לי כשחזרתי מהגן או מבית הספר כשהייתי קטנה. איש מעולם לא עשה זאת. אני זוכר איך כשעברתי לפינה ולבסוף הלכתי ברחוב לביתי הייתי מתחיל לרוץ, הרגשתי שגדלתי זוג כנפיים מפוארות. הייתי מחייך ורץ בידיעה שאני טס למקלט הבטוח שלי. מקום בו כל ישותי מתקבלת ומותר לי להיות אני. כשעיניי מברכות אותו לבי מגביר את הקצב, אני מחייך אוטומטית, רגלי מתחילות ללכת מהר יותר צעד אחד בלבד מריצה. רק כדי לחבק אותו ולנשק אותו ככל שאוכל מוקדם יותר. כשאני רואה אותו אני כבר לא שולט בעצמי, אני מונחה על ידי כוח. כוח שאני סומך עליו עכשיו בכל הוויתי, כוח שנקרא 'אהבה'.