למה להיות נחמדה זו הדרך ללכת מנערה רעה לשעבר.

'אז FETCH!' - גרטשן ווינרס

קשה להאמין שכשהייתי בתיכון הייתי בגרסה שלי ל'בנות ממוצעות 'מינוס השלם שאנחנו לובשים ורוד בימי רביעי. אבל כן, הייתי ילדה מרושעת.

זה בסדר אם אתה מקלל תחת נשימה שאני אחד מהם את התחתונים האלה מאותם ימי לימודים בתיכון (סליחה על הצרפתית שלי). אני מקלל במו נשי כי הרשיתי להציג את ההתנהגות הזו על ידי. אבל אוי ואבוי ... זה קרה (טוב שנה ... אבל עדיין!).

האמת, הייתי נער שניסה להשתלב. בכל זאת זו הייתה השנה הראשונה שלי וזה היה מספיק קשה להתמודד עם הורמונים, הוסף מבנה מלא בבני נוער עם הורמונים וחרדה שאתה בטח יכול לדמיין מה הייתה התוצאה הסופית.

הייתי בודד. לכן, קבוצת בנות - לא פופולארית אבל אנשים ידעו מי הן, הזמינה אותי לבלות איתן. הרגשתי כל כך לא במקום שבשלב זה שמחתי מאוד שמישהו מזמין אותי לשבת איתם. היה לנו אותו הומור והתייחסתי איתם לדברים רבים- הרגשתי שמצאתי את מקומי.

רק כשהתחלתי להסתעף ולהכיר אנשים אחרים שם הדברים מכוערים. הילדה הראשית - בואו נקרא לה 'ראש הונצ'ו' תנקוט באנשים שנראו לא מסכימים איתה. היא הייתה לוחשת דברים מתחת לנשימה והיא כל הזמן מדברת למטה עם כולנו בקבוצה הקטנה שלנו.

לה ולילדה אחרת בקבוצה שלנו הייתה נשירה ענקית - זה הציב את כולנו במקום קשה. וברגע שהראיתי לבחורה השנייה חסד, הסתכלו עלי כנבל בעיני 'ראש האנצ'וס'. ראיתי את 'ראש הונצ'ו' כחבר אמיתי, כאשר בפועל הידידות הייתה רעילה. היא השפיעה עלי לעשות התנהגות שאני מתחרט עליה.

התנהגות זו כללה שקר להורי, אי ביצוע הלימודים בבית הספר שלי ותווית אנשים. כן, תייגתי אנשים, אפילו היה לנו 'ספר צריבה' מאולתר (בסרט ובמצבי, זה בעצם ספר שאתה מדבר על אנשים בצורה הכי נוראית).

הרגשתי רע עם עצמי בכל פעם ש'ראש הונצ'ו 'והקבוצה (כולל עצמי) תסתבך בזה. בנוסף, מערכות היחסים שלי בכל החזיתות והציונים ירדו לטמיון - אף אחד לא סמך עליי, וגם אני לא סמכתי. לקראת סוף השנה, למרות הבלגן שעשיתי והתחושות שפגעתי - ניסיתי לעשות דברים נכונים וירדתי בדרך של חסד.

התוצאה? הציונים שלי השתפרו, היחסים שלי עם ההורים שלי התחזקו, ולמרות שזה היה בתיכון פגשתי כמה אנשים די מגניבים שאהבו אותי לטובה. בתוך כל קבוצת הבנות הממוצעת הזו נשארתי רק ידידות עם אחת הילדות שהודתה שהיא מרגישה כמוני.

באשר ל'ראש האנצ'ו ', היא ואני לא דיברנו יותר. זה לא היה תחושה קשה שמסתיימת בידידות. אני חושב שהיא הבינה שגם דרכי הרכילות וההערות הגסות לא עושים לה טוב.

אז מה מוסר ההשכל בסיפור? ובכן ניתן ללקט כמה דברים (אני אוהב את המילה הזו), מכאן:

1.) כמו שכותרת המאמר אמרה, כל כך הרבה יותר קל להיות נחמד יותר! אתה מרגיש טוב עם עצמך, לוקח ממך המון לדחוף כל הזמן שליליות לכיוונים אחרים. כשאתה מגלה חיוביות לאחרים חום מקרין מחלחל בגופך.

2.) אני לא תומך בנות מרושעות. הייתי אחת - אבל לא הרגשתי נהדר עם עצמי, גם כשהייתי בקבוצת הרכילות הקטנה שלי - עדיין הרגשתי מנוכרת. האמת היא שהקבוצה הממוצעת בבית הספר שלך ככל הנראה יש את אותם הרגשות לגבי עצמם.

3.) לעולם אל תשנה את עצמך או את הערכים שלך כך שישתלבו. אני מבין את זה, התיכון הוא בלגן חם. אבל אל תתפשר על מה שאתה יודע שנכון רק כדי שתוכל להסתכן להיראות כמו מפסיד. זה לא שווה ותאמין לי- ברגע שתסיים את זה בהחלט לא משנה.

4.) נסו לא לשפוט אחרים. זה טבע האדם שכולנו עושים את זה. אבל ככל ששפטתי מישהו יותר, כך הסתגרתי בפני כולם. אתה אף פעם לא יודע, הזר הזה ואתה יכול להיות חברים טובים.

ולבסוף…

אני לוקח בעלות ואחריות למעשי ולמילים שלי. הייתי ילדה מרושעת, הייתי גם ילדה טיפשה ואני גם אנושית. אני לא יכול לחזור ולשנות את ההחלטות שקיבלתי אבל אני יכול להסתכל עליהן ולעבור לעבר עתיד חיובי.

סם