למה אני כותב ...

ס. לואיס הצהיר, 'אנו קוראים כדי לדעת שאנחנו לא לבד.' לאלו מאיתנו עם נטייה להעלות מילים על הנייר / המסך, אני חושב שזה מה שאנחנו מנסים לעשות במידה מסוימת. אנחנו מושיטים יד. לא רק לקבל אישור לכך שאנחנו לא לבד, אלא לתת לאחרים את ההבנה שהם נמצאים גם כן בסירה עם מישהו, גם אם הים כהה כל כך איננו יכולים לראות זה את זה.

אם עקבת אחר כל אחד מהפוסטים הקודמים שלי, ייתכן שהייתה להם קצת מבט בטבור. אני מודה שהייתי קצת מרוכז בעולמי הפנימי בחודשים האחרונים. חלק מזה הוא האישיות שלי, שאני מופנם וחושב יתר על המידה, (תלוי ביום או בחודש, אני מתנדנד בין היותי INFP לבין INFJ על מאיירס-בריגס הישנה). חלק מזה הם השינויים הדרסטיים שעשיתי.

חטפתי, כנראה יותר מדי לפעמים, מנסה לעבד ואולי למצוא דרכים להגן על צמיחה חדשה מהעולם החיצוני שיכולה להרגיש לפעמים כל כך מכריעה. היום והגיל הזה לא תורם לאלה מאיתנו שלובשים את ליבנו מחוץ לגופנו ושמנסים להישבר מהלכי הרוח השליליים הישנים. בעלי שריון ושליליות נראים הרבה יותר מתאימים לניווט בתקופה הקוצנית ועתירת החרדה. בין אם זה התפרצות כמו פעוט, של מנהיג כביכול או התעלמות מוחית של אלה שמעוניינים יותר לרפד את כיסיהם, אלה גורמים לכך שלא טוב לי להתמקד הרבה יותר כלפי חוץ כרגע.

למרבה המזל, אני מוצא קבוצות קטנות של אנשים שמעוניינים למקד חמלה זה בזה ולקבל אותה. אני בר מזל להיות ממוקם באזור, שעם קצת חיפוש, מגלם ומאמץ בגאווה את רעיונות החסד והדאגה. לנצל זאת המטרה שלי, אם כי שוב, מעבר לנוחות המקדש שלי לוקח לפעמים מאמץ רב.

איך זה יהיה אם כל אדם שקרא את זה, (מספר קטן אולי זה ...) יחפש באופן פעיל כמה שיותר דרכים להגיע לאחרים בעולמם בידיים מושטות ומלאות חמלה? אנו קוראים על כמה רבים מאיתנו מבודדים בימינו, במיוחד עם טכנולוגיה וכו ', מה שמקל על עולמנו, אך יחד עם זאת, עם מאגרים רבים. איך זה היה לעצור כמה רגעים כל יום ולחשוב על מישהו שיש לך את הדמיון הזה יכול לעבור כמה דברים קשים? ומה אם כל אחד מהם לקח רגע לשלוח דוא'ל, להתקשר לטלפון, לעצור ולומר ... 'חשבתי עליך. מה שלומך?'

אני יודע, אפילו בתקופות של שקט ופחד, שבינג של טקסט או דוא'ל ממישהו שאומר שאכפת לו, עושה עולם של הבדל, ולו למספר שעות בלבד. לעתים קרובות, זה יכול לעשות את ההבדל הרבה יותר זמן כשאני מנווט במצוקה שכולנו עובדים יחד, דואג להישרדות, לחשבונות, לדאוג לאהובים, למטלות היום יום.

אני כותב, כפי שאני בטוח שרבים מכם עושים זאת, לא רק כדי לעבד את החוויות שלי, מוגבלות אם כי הן, אלא גם כדי לקוות שמישהו אחר שנמצא שם בחוץ ידע שיש לו בן לוויה בתחושות, חוויות, חיים ... מבחינתי אני מגלה שאין דבר יקר כמו תחושת חיבור. תחושה של לדעת שאולי אני זקוק לזמן רב לבד, הידיעה שאני לא לגמרי לבד עושה הבדל עצום.

לכן, בעוד שחלק מהפוסטים שלי אולי נראו מודליים או ממוקדים מדי בעצמך, אנא דע מהי הסיבה האמיתית שלי לכתיבה, מלבד עיבוד דברים לעצמי, היא כדי שמישהו שם יידע שגם בעיצומה של זמן מרגיש נמוך, למטה, לבד, נסחף, בחושך ... הייתי שם ועדיין חווה ימים וערבים במקום הזה.

ועדיין, אני מוצא כמה נצנוצים. אני מגלה שיוצא משנת הטלטלה והאבל שלי, השמש מבעד לווילונות היא די יפה. אני רואה את הצבעים של עלי השלכת והם מעוררים השראה. אני מרגיש את הפריכות באוויר הסתיו ואני מבחין בעור שלי מתעורר. אני צוחק מהבדיחה של אחר, גם אם אנחנו במרחק קילומטרים זה מזה בדעות חשיבה או פוליטיות. לא הייתי מסוגל לעשות את זה קודם.

אני מקווה שזה ייתן תקווה למישהו שם בחוץ, ולו לרגע, אולי יותר זמן. אם אתה צריך מישהו שילך איתך בעמק הצל שלך, הגיב למטה ואני אנסה לחפש את השלטים. אם אתה מכיר אותי ב- RL שלי, שלח טקסט, התקשר או בוא ואנחנו יכולים לשבת ולשוחח. אני אקשיב. אני אקשיב ואבין.

אני מקווה שנוכל לעשות את זה אחד לשני. העולם זקוק לכמה שיותר מזה ...