כמהים לשנים נוספות

אני שונא איפה שאני נמצא בחיים כרגע. אני רוצה לחזור. או קדימה. כל מקום חוץ מפה. זו משאלה המובטחת להתגשם, מכיוון שהרגע הנוכחי נמשך רק רגע, ורק אתמול החזקתי את בני בן 23 כיום כיילוד בזרועותי. אז אני מניח שעוד שנים יהיו כאן מוקדם ממה שאני חושב. בינתיים, עכשיו מבאס.

למה זה מוצץ? בלי סיבה. אני פשוט לא אוהב את זה. היה לי חבר ששואל אותי היום אם הבעיות שלה גוררות אותי למטה. ברור שלא! אני מרגיש מבורך שיש לי חברים כל כך יפים, ואף רגע אחד של זמן עם חברים הוא מעולם לא מצטער או מתחרט עליו. לא. אני גורר את עצמי מטה עכשיו - מתפלל במסיבת הרחמים הקטנה שלי. אני צריך להוריד את הכל מהחזה שלי כאן, כדי שאוכל לשים את זה בפרספקטיבה, להתגבר על זה, ואז להמשיך הלאה.

אני מרגיש נגרר מהבלתי נמנע לראות את סבתא שלי בת 98.5 בירידה מהירה - יש לה שבר בעמוד השדרה והרכיבה אותה על אוקסיקודון בגלל הכאב. מעולם לא היה לה משהו חזק יותר מאספירין בחייה. היא מחוץ לפנים, לגמרי לא יכולה להיות זהה במשך 6-8 השבועות הבאים. אני לא בטוח שהיא תעשה התאוששות נפשית בכלל. היא לא יכולה להישאר ערה מספיק זמן כדי ללגום עוד תה.

אני מרגיש נגרר מכוח הבלתי נמנע שיש לי לקבל כאבים כרוניים. לא רק כאב גב זמני - קבוע. זה לעולם לא ייעלם. אני צריך ללמוד לנהל את זה וזה מעצבן אותי. אני רוצה להיות פעיל יותר, לעשות יותר bushwalks, הרבה יותר קמפינג ופעילויות חוצות מרגשות, לא לשנות כל הזמן את כל מה שאני עושה כדי להתמודד עם בעיות גב, צוואר וכתף. אבל זה נמשך לפחות שלוש שנים ולמרות חיפוש מתמיד לחיזוק ושיפור הכל, זה התדרדר. הכאב קבוע למדי עכשיו. לא קשה מנשוא, רק קבוע.

אני מרגיש נגרר מתשישות. האם לעולם לא אהיה עייף יותר? ישנתי אמש שבע שעות. שבע שעות רצופות ללא הפרעה. זו הפעם הראשונה מזה חודשים רבים. ובכל זאת אני מרגיש עייף יותר היום מאשר בשבוע שעבר. אני מרגיש שאני אהיה עייף לנצח.

אני כל הזמן מזכיר לעצמי, גם זה יעבור - אבל זה עובר כמו אבן כליה וזה לא כיף.

אני חש בחרדה שהסתיר את קשקשי. אני לא יודע מה אני שוקל עכשיו. אני לא יודע מה ללבוש. אין לי שום ראיות שהמשקל שלי נשאר זהה או יורד, ולכן אני מניח שהוא עולה. אלא אם כן יש לי שינוי משמעותי (כך או כך) אני לא יכול לדעת בוודאות איפה אני. אולי מחר עלי ללבוש את בגדי 'הרזים' כדי לראות אם מתאים. וכאשר (אם) הם לא מתאימים, אשים את הבגדים ה'שמנים 'שלי ואראה אם ​​הם עדיין משוחררים. אבל אז אולי אם אני מרגיש רציונלי בבוקר, אני לא אעשה שום דבר מהדברים האלה, ואבחר בגדים שבא לי ללבוש.

אני מרגיש חרד מההחלמה. התקדמתי ממש טוב בהרבה תחומים בחודש האחרון. אני באמת מאמין בזה. ביצעתי שינויים גם בדברים שאני עושה וגם בדברים שאני חושב. אבל יש גם מצבים שבהם אני בוחר לעשות שום שינוי בכלל. הסיטואציות האלה כמובן הן תמיד התקופות המונעות ביותר מבחינה רגשית, ולכן התקופות בהן אני הכי זקוק לשינויים. ולא הכנתי. אני מתחיל לאבד במהירות ביטחון כל דבר יכול להשתנות. אני מאוד רוצה את השינוי, ואני מאוד רוצה לחזור על אותם דפוסים הרסניים בכל פעם שאני במצב לחוץ. אז אם אני לא מצליח לתקן את הכל, האם יש טעם לתקן חלק מזה?

אני מרגיש חרד לעתיד שלי. כמו מה זה נראה? מה אני עושה? למה אני טורח? יש לי תחושה של חוסר טעם, חוסר תכלית, והבלתי נמנע להפוך לנטל גדול על האנשים סביבי. ואני לא יכול לשאת את המחשבה להיות נטל. אני חושב שהכל נובע מבילוי רב כל כך בבית האבות עם סבתא שלי וידעתי שאני לא - לעולם, לעולם, לעולם - רוצה להיות במצבה. אני חייבת כל הזמן להזכיר לעצמי שזה 47.5 שנים בשבילי. אני צריך להתמקד בינתיים קצת יותר לרגע הנוכחי.

וכמובן שאני עדיין מרגיש תחושת אובדן חזקה באמת על כל הברכות וההזדמנויות שהעניקו לי שמחה כזו בעבר - ילדי, מופיעים, מלמדים. כל כך אהבתי את הדברים האלה. ועדיין לא מצאתי מה יחליף אותם בעתיד.

אוקיי - חילצתי את כל השליליות הזאת בצורה עמוקה בתוכי.

לפני שאסכם להערב, אעשה רשימת הכרת תודה נוספת ואמשיך לחזור לעצמי על אישורים שיתפתי קצת לפני - הכי חשוב, אני מספיק.

אני כל כך אסיר תודה על:

~ בעל שנדבק לי לא משנה מה

~ אוסף החברים הגדול בעולם

~ עבודה שאני ממש אוהב

~ מכון כושר ומאמן אישי מדהים

~ יותר רכוש חומרי ממה שגל יכול היה לרצות

~ היכולת להתבטא במילה הכתובה

~ ההזדמנות להחלמה - שוב, ושוב, ושוב