אדוניס, הכלב הגדול ביותר שאי פעם חי.

אדוניס, הכלב הגדול ביותר שאי פעם חי.

אהבת הכלב היא אחד מפלאי עולמות הטבע. כמה כלבים שאתה פוגש ואתה יודע שיש קשר מיידי. אני יודע את זה מניסיוני שלי. אני יכול לספר לך את הרגע המדויק שבו התאהבתי בכל אחד מהגורים שלי. אפילו בילדותי תמיד היו לנו כלבים בסביבה. לפעמים הם היו החברים הכי טובים שלי. לכלבים יש תחושה מולדת איך בני האדם שלהם מרגישים במיוחד לאדם שהם קשרו איתו. לפעמים כשאני מסתכל בעיני הכלבים שלי אני מרגיש שאני יכול לדעת מה הם חושבים. זהו סיפורו של אדוניס אוקטביאן סופליציו, אחד הכלבים הטובים ביותר שנתנו לי את הכבוד להיות אמו.
כשבעלי ואני התחתנו היה לי ג'ק רוסל טרייר קטן בשם איזי. הוא היה ילד תינוק אנרגטי בעל תחזוקה גבוהה. הוא היה בן 4 בזמן שעברנו לגור שם יחד. הוא היה הכלב של ההורים שלי שהם קיבלו אותי בגרמניה. הוא היה הכלב הכי מתוק אי פעם. אהבתי את איזי בכל ליבי. כמה חודשים לאחר שהתמקמנו בדירתנו היה ברור שאיזי משועמם. הוא החל להשמיד רהיטים שמעולם לא עשה זאת לפני כן. בבית הוריי היה לו כלב נוסף כחבר למשחק ולוויה. בסופו של דבר הורי עזבו את גרמניה וביקשו שנכניס את איזי והם ישלחו אליו אחר כך. בסופו של דבר הם לא הצליחו לשלוח אליו ולכן הוא חי איתנו במשרה מלאה. החלטנו להשיג כלב נוסף שיעזור להקל על המעבר עבור איזי. ג'יימס ואני בילינו שבועות בניסיון למצוא גור שהיה חילוץ. ואז נכנס לאדוניס המרתקת מאוד.
מצאתי משפחה שהיתה לה ליטר אופס של גורים מעורבים של מרפא לברדור בלו. החלטתי לא להזכיר בפני בעלי שאני הולך לראות את התינוקות החדשים האלה. כשהגעתי לבית בו התגוררה המשפחה הצבאית הם ליוו אותי לחדר המשחקים בו החזיקו את הגורים הקטנים. ראיתי את הגדולה הראשונה, הוא היה כל כך אוזניים גדולות ומקסימות, לבן בוהק על חזהו. הוא היה מדהים! הגברת מסרה לי ואמרה שזה מקס. מיד אמרתי שזה האחד, זה הילד שלי! יצאתי באותו יום איתו בזרועותיי. נכנסנו לרכב והסתכלתי עליו והוא נישק אותי על האף. זו הייתה אהבה! נסעתי באוטובאן הגרמני במרחק של 95 מייל לשעה עם גור על הצוואר שלי (כי הוא לא עמד לשבת במושב השני) ואז משהו רטוב וחם זרם לי על הגב. הוא עשה פיפי עליי ואפילו לא היה אכפת לו. התחלתי לצחוק, זה היה אירוני שהכלב הזעיר והקטנטן הזה זקוק לי כל כך שהוא צריך לשבת על צווארי ואז הוא עושה פיפי. התקרבנו לעבודה של בעלי ונכנסתי למשרדו הילד התינוק שלי נגרר. ברגע שראה את בעלי עיניו נדלקות וזנבו השתגע. הבעל שלי הרים אותו ואז זה קרה לו נשיקה על האף, הבעל היה אז ושם על ידי באג האהבה. לבעל לא היה אכפת אפילו שלא אמרתי לו שאני הולך להשיג כלב באותו יום. אז שמו הכה בי אדוניס, אלוהי האהבה. אז אדוניס הצטרף למשפחה שלנו.
אדוניס תמיד היה ילד עקשן. יום אחד הוא טיפס למכונת הכביסה ושלף את חולצתי החוצה, קפץ החוצה וקרע אותה לגזרים. אדוניס היה זריז ביותר כשהיה צעיר יותר, עד כדי כך שהוא יכול לקפוץ מורכב על השיש. יום אחד לאחר מאמץ רב שמתי צלי בסיר החרס (בפעם הראשונה שהשתמשתי באחד כזה) ויצאתי לקניות עם חבר שלי. כשהתאחדנו מחדש הייתי המום לגלות את אדוניס על השיש כשפניו תקועים בסיר החרס אוכלים את הצלי. עמדתי שם במשך מה שנראה כמו עשרים דקות. במציאות אני בטוח שעברו רק כמה שניות לפני שהרמתי אותו מהדלפק בחוסר אמון מוחלט. אדוניס אכל שלוש ספות, שני כסאות שכיבה ועות'מאנית בחיי הכלב שלו. הוא היה אחי רעב!
אדוניס השלים 112 קילו כשהיה בן 3. זמן דיאטה לקראש! אדוניס לא העריך מאוד את הדיאטה שלו. הוא היה כל כך זועף באותה תקופה בחייו. עם זאת, זה עשה את הטריק (לרוב) והוא ירד ל -99 קילו בהתאמה. אדוניס היה מלא אישיות, הוא רצה את מה שרצה ושום דבר אחר לא יעשה. ברגע שלא נענו מספיק מהר כדי ללכת בו הוא החליט לפתוח את דלת המרפסת ולהשתין ממנה דרך הסורגים.
זה היה מוזר, בכל יום חול אחד בשעה 3 אחר הצהריים הוא היה מתחנן לצאת למרפסת. מעולם לא ידעתי מדוע עד שיום אחד נשארתי איתו שם ואני פניתי לבית וכריך חמאת בוטנים התעופף למרפסת ונחת לרגלי. הסתכלתי והילד הקטן הזה כבן 8 השליך את ארוחת הצהריים שלא אכלה לאדוניס. חזרתי לאחור רק כדי לצפות ואז הגיעו עוד שלושה ילדים. אדוניס קיבל בננה (קלופה בהצחוק), דבי קטנה וקצת חזיר כדי לסיים את ארוחת הצהריים שלו. דגדגתי למוות הילדים האלה עשו זאת מדי יום. אולם זה הסביר את חוצפותו המתמשכת.
במהלך 2006 נכנסתי להריון ואז אדוניס התחלפה. הוא היה קשוב לי הרבה יותר, מעולם לא השאיר אותי לבד בבית. הוא היה מונח על ראשו על בטני בכל פעם שהיינו על הספה. ואז לילה אחד בזמן שבעלי עבד בלילות התעוררתי במיטה עם כאב חד בבטן. העברתי את הכיסויים והיה כל כך הרבה דם. אדוניס קפץ ונדף את זרועי כדי לעזור לי לעלות. הוא קפץ על הרצפה והושטתי את ידי והוא עבר ללבוש אותה על ראשו כדי לעזור לי לרדת מהמיטה. בסופו של דבר זחלתי לשירותים, כשאדוניס נשען עלי כדי ליידע אותי שהוא שם. הייתי זקוק לעזרה לקום על האסלה. שם הוא היה כמו אביר שמכופף את הראש על היד שלי כדי להעלות את היד שלי על הראש. היה לי את הטלפון הנייד שלי ליד השירותים והתקשרתי לבעלי שהוא עוזב את העבודה בהקדם כדי לבוא להביא אותי לבית החולים. הבטתי ברצפה בחדר הרחצה ובמסדרון לחדר השינה, בריכות דם בכל מקום.
לא רציתי שבעלי יראה את זה אז תפסתי מגבת ואדוניס עזר לי מהאסלה שנשען עלי בזמן שזחלתי לנקות את שביל הדם. בסופו של דבר נזקקתי למגבת נוספת, אז התחלתי לזחול חזרה לשירותים ולהפתעתי אדוניס רץ קדימה ושלף את המגבת עבורי מהמתלה. קיבלתי את זה וזחלתי בחזרה כשהוא נשען עלי לתמיכה. ידעתי שעלי לרדת למטה (גרנו בבניין דירות). אז בעזרתו של אדוניס אהבתי תמיד קמתי והגעתי לדלת, הוא מעולם לא עזב את הצד שלי. עשינו את זה באיזה נס למטה, ניסיתי לא להתעלף כשהגענו לתחתית. יותר דם במדרגות החלטתי לעזוב אותו. בעלי הופיע ואני אמרתי לחבר ראשי של אדוניס, ובעלי נכנס בבניין כדי להביא אותי ושנינו שמענו את דלת הדירה שלנו נסגרת, אדוניס סגר את הדלת. זה היה הרגע הכי מוזר ומסודר בחיי. השארתי את הדלת פתוחה כדי שהבעל שלי יוכל לעלות ולסגור אותה עם אדוניס בפנים. תמיד אהיה אסיר תודה לנצח על אדוניס שהוא היה שם כשהייתי זקוק לו. הוא מעולם לא עזב את הצד שלי, הוא הרשה לי להשתמש בו כתמיכה פיזית. איבדתי את התינוק באותו לילה עם דימום מסיבי, אך כשחזרתי הביתה למחרת אדוניס שכב איתי במיטה כשבכיתי, שוב הוא מעולם לא עזב אותי. ככל שחלפו השבועות הוא תמיד היה שם, החזקתי אותו כשהייתי זקוק לנחמה הזו. מכאן ואילך הודבקנו יחד הוא היה הגיבור שלי, הציל את חיי באותו לילה פשוט על ידי היותי התמיכה שלי. יצרנו קשר שיימשך כל החיים.
אדוניס נפטר לאחרונה בגיל 12 מסרטן. הלב שלי נהרס באותו יום, לפני כמה חודשים בלבד. הוא מת בחיקי המקום האהוב עליו בעולם. הוא עבר בשלום, נתן לי ולבעלי נשיקות לפני שדחיפת המחט הקטלנית ההיא. אני תמיד אזכור את האהבה שיש לי אליו, ואת הדרך יוצאת הדופן שהוא עזר לי למרות אחד הלילות האיומים בחיי. לעולם לא יהיה עוד אדוניס, הוא היה אחד הגורים האדיבים שראויים לכל אהבתי וכבודיי.