הפעלת הילד הפנימי
כשהייתי ילד הייתי מודחק. לא בצורה נוראית - לא הוכה או התעללנו או התעללנו בשום תפקיד. אך כאשר אי אפשר לבטא רגשות, הם מודחקים. [זה לא נעשה כמובן בכוונה - זה פשוט הנגאובר מצער מדורות קודמים.]
ל שבוע בערך חזרה היה לי אחד מאותם רגעים רגשניים מאוד במסע חיי - רגע של מודעות עצמית עמוקה ורגע של שחרור. הרפתה של אמונה או תחושה מוחזקים עמוק אינה בחירה מודעת. זה אולי משהו שתמיד ידעת שעליך לעשות, אבל הזמן צריך להיות נכון. ואז יום אחד, בדיוק כמו להחזיק חזק בלון אדום גדול, אתה מגלה שאתה יכול לפתוח את היד ולתת למיתר הזה ללכת, לראות את הבלון הזה מרחף למרחוק. כך עשיתי. [אני חושב שעשיתי?! הדבר המסובך במיתרים בלתי נראים הוא שאתה לא תמיד יכול להיות בטוח שהם נעלמים ...]
אמונות רבות שקשורות לעומק על עצמי מגיעות מאמי, ואמונות אלה נאלצו ללכת - הן היו כואבות והרסניות בלתי נסבלות. יתכן שהם נועדו כאמצעי להגן עליי מכל מיני לחצים שנתפסו בחיים, אך הכוונה הוטעה והפגיעה הייתה בלתי ניתנת לחישוב. השעה הייתה נכונה, אז יום אחד תיארתי לעצמי תמונה חיה ועוצמתית של אמי בשנות ה -40 לחייה - תקופה בה הייתי בשנות העשרה שלי והכי נפגעתי מדבריה - והודיתי לה על מאמציה אבל ביקשתי ממנה להפסיק . דבריה לא ישפיעו עלי יותר. הייתי צריך לשחרר אותה, לתת לקולה ולפחדים ולחששותיה לפנות את ראשי. וכך היא עזבה. ראיתי אותה מסתובבת והולכת משם - לבושה בחולצת הכפתור הלבנה שלה ובחצאית הכחולה באורך הברך (צער טוב זה היה כל כך 1980!) היא הייתה רזה ויפה ובתוך חייה.
