החיים יכולים ליצור פחד עם צד של חרדה

פחד, חרדה, חשוך, לבד, כל המילים הללו מעוררות תחושת בהלה. מה יש בפחד כל כך משתק? גם פחד אינו ממש רגש אנושי ייחודי, בעלי חיים תועדו לחוות פחד. פחד מניע אותנו להילחם, לברוח או להקפיא. אנו כבני אדם נשלטים לפעמים על ידי פחד, אפילו פחד לא מוכר בחיי היומיום שלנו. אני יודע שאני עבד לפחד לפעמים. אני מחפש דרך לצאת, משאיר את הפחד מאחור כדי להתחיל מחדש. האם זו משימה בלתי אפשרית? אולי זה, אולי זה לא אבל אני מכוון לברר. אני לא עושה החלטות לשנה החדשה בגלל פחד. מה אם אכשל? מה אם הרזולוציה אינה באמת במקום בו אני צריך להתמקד בחיי? מה קורה אם אצליח ברזולוציה רק ​​לגלות שזה לא משנה? אני כן יודע שחלק מהפחדים האלה אינם רציונליים, אבל איכשהו אני מתעקש להזין אותם. האם זו הקללה להיות אדם? כשאני מהרהר בזה עולה על דעתי שחשש כלשהו בריא ונורמלי. תחושת סכנה היא אינסטינקט מולד שאולי ניתן לבני האדם על ידי אלוהים. היו אינספור סיפורים על בני אדם שלא נוסעים למטוס או לטיול, ואז קורה משהו טרגי והם נחסכים מהם. או אפילו האם שמתעוררת בלילה נבהלה מהתחושה שמשהו לא בסדר עם הילוד שלה רק כדי לגלות שבעצם משהו לא בסדר. ניתן לראות באינסטינקט המולד הזה מתנה יפה שרק בני האדם מחזיקים בה. המפתח הוא לא לתת לפחד לנהל את חיינו, אני לא מצליח בכך מאוד.
כשהחיים לא היו קלים אז החרדה הופכת לחבר נאמן ותיק. לא סוג החבר שמישהו יתכוון שיהיה לו, אבל לא פחות חרדה קיימת. אני עבד לחרדה שלי לפעמים רק בגלל הגנטיקה שלי, כמו גם בגלל נסיבות החיים. האם זה נורמלי שיש כל כך הרבה חרדות? אולי לא, לא אכפת לי כי חרדה היא עקבית בחיי. אם אני משחרר את זה, אני צולל לתוהו ובוהו. החרדה שלי נובעת מדברים רבים בחיי. האחת, כילד הייתי חולה לסירוגין, הורי שאהבו אותי בכל ליבם עברו קרבות רבים שעושים זוגות נשואים. מובילה אותי לפחד כשמישהו צועק עלי גם היום. כנער התפתחתי פיזית כבר בגיל צעיר, מה שהוביל לבנים שמציקים לי ולילדות ששונאות אותי. ואז נכנס לשנים קולאז ', תלמיד שנה א', יותר כמו שנה א '25. ההורים שלי גרו אז מעבר לים ואני הייתי בקולג' באוהיו. מעולם לא אהבתי להיות רחוק מהבית וזה אכן היה רחוק מאוד.
ואז התקיפה המינית שהרעידה את כל עולמי. סטודנט זר שניסיתי להתיידד כי נראה שהוא קצת מתבודד. הלב שלי גדול מדי לפעמים, למדתי זאת במהלך הלימודים בקולג '. כולנו היינו אמורים להיפגש במעונותיי לערב קולנוע, הוא הגיע מוקדם. נועל את הדלת מאחוריו כשנכנס לחדרי. השאר היה מפחיד. כשהוא הלך לא היה לי מושג מה לעשות, הלכתי לשירותים, ואז חזרתי והתיישבתי על המיטה שלי. החברים שלי הגיעו אז למעונות שלי ושאלו אותי מה לא בסדר, העמדתי פנים שאני בסדר. אפילו לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה. ישבתי שם בדממה המומה בזמן שהסרט הושמע, אפילו לא יכולתי להגיד לך מה הסרט. יצאתי מהחדר באמצע הסרט ירדתי במסדרון לחדר המשותף ואז התקשרתי לאמא שלי. אבי באותה תקופה נפרס. ואז הלכתי לתחנת המשטרה ואז נאלצתי לסבול שוטרים שמחקרים אותי משחק שוטר טוב, שוטר רע. השוטר הרע אמר שאני משקר וממציא את הכל, שום דבר לא קרה. ואז עשו עלי ערכת אונס, זו ההשפלה הגרועה ביותר אחרי מה שקרה. מדברים על חוויה טראומטית לא מכובדת. נוצרו חבורות ושריטות פנימיות וחיצוניות, ובכל זאת השוטר האחד עדיין לא האמין לי. אחרי יום בחדרי שלא יצא לחוג אחי שהיה במכללה לא רחוק משלי עלה ועזר לי לארוז את החדר שלי כדי שאוכל להיות איתו בזמן שהחקירה נערכת. הדיקן של בית הספר הגיע לשאלות משלו עבורי, ולבסוף הסיק שאוכל לחזור הביתה להורי ולסיים את הקורסים שם לשם קרדיט. בסוף שיחת הטלפון שלו הצהרתו האחרונה טלטלה אותי. הוא שאל אם אני כנה ואמר להורי מה קרה ורמז שאני ממציא הכל. הייתי המום, ועניתי בשלווה אך בתקיפות שמה שאני אומר להורי זה העסק שלי ושאולי הוא צריך לחפש איך להיות בן אדם הגון. טרקתי את הטלפון על השפופרת הלכתי לתחנת המשטרה. השוטרים החתימו אותי על נייר שאמר לי שהם שולחים את הסטודנט הזר הביתה. אני עדיין לא יודע עד היום אם הם באמת האמינו לי באמת.
בהמשך לשנות הבגרות, חזרתי הביתה בגרמניה עם הוריי, אבי בזמן שהגעתי הביתה נפרס לאזור מלחמה. אז יצרתי המון חברים כשעברתי למכללה בבסיס ולכאורה מצאתי את הנישה שלי בחיים. נכנסתי לצאת וליהנות בכל שעות הלילה ואיבדתי את מה שחשוב בחיים. מסיבה אחרי מסיבה, חבר אחר חבר אני נופל במורד. ואז יום אחד בגיל 20 פגשתי את בעלי עכשיו. הוא בא משום מקום והאהבה שלנו פגעה כמו ברק. הוא היה הדבר הכי טוב בשבילי. התחתנו כעבור חודש אבל אז נכנסים לשלב היכרויות בזמן שנשוי.
שלוש שנות הנישואין הראשונות שלנו היו מלאות התאמות, מהלכים, מהומה, הפלות ודייטים. זו הייתה נסיעה גהינום. השנים הראשונות שהיו בסיסיות ביצירת מערכת היחסים שלנו כפי שהיא היום, חזקה. הוא היה שם כדי לאסוף את החלקים המנופצים שלי, הוא מיקם אותם יחד תוך שהוא אוהב את כולי. האהבה שלי אליו הייתה הרגש החזק ביותר שחשתי, שם לפני כל יום ויום היה החבר הכי טוב שלי. בטח היו לנו כמה קרבות גיהנום וחוויות איומות אבל הוא היה שם, הוא מעולם לא עזב אותי. דרך הרגעים הכי אפלים שלי עיניו הבריקו אלי באהבה. מצאתי את כוחי בכוח שהוא הציע. עשיתי אותו דבר בשבילו, מעולם לא עזבתי אותו, החזקתי אותו, חידשתי את רוחו. לאבד את ילדינו עיצב אותנו כמבוגרים, זה שבר את ליבנו שוב ושוב. האהבה שיש לנו זה לזה וההבנה העמוקה שיש לנו היא הדבק. לעולם לא נהיה אותו הדבר אבל תמיד נהיה ביחד.
הפחד קיים במאבקי הבריאות שלי. לא פחד למות כי אין לי פחד מזה. כשאמות אני אראה את ילדי. איזה יום יפה זה יהיה. גן עדן עם האדון והתינוקות שלי. ואז בקרוב בעלי יגיע, סוף סוף אנחנו יכולים להיות משפחה שלמה. בסופו של דבר ההורים שלי יהיו שם יחד עם כל אבותיי, אין לחשוש מכך יש לייחל. הפחד הוא ממה שיקרה אם אשאיר את הארץ בקרוב לאהובים שלי? אני חושש לשלומם, שם בריאות רגשית. אני חושש שהם מתאבלים. לכן הבעיות הבריאותיות שלי מעוררות בי פחד.
לא נותן לפחד לשלוט, אני הוא מטרה שלי. לאחר שחרדה תופסת את המושב האחורי במקום להסיע אותי. החיים לא היו קלים עבורי אבל הם סיפקו לי את היכולת למצוא שמחה. אני כל כך אהוב על משפחתי ובעלי, האם יש משהו גדול מזה? קח את העצה שלי חפש שמחה בחיים שלך, תבין פחד וחרדה יהיו נוכחים אבל הגב אותם לגיבוי, אתה צעד קדימה לוקח שליטה. [contact-form-7 404 'לא נמצא']