היום אני כותב בעיוורון
באמצעות הנחיה יומית: בעיוורון
בעיוורון
יש ימים שהמוח שלי לא ישקע. יש לי מיליון מחשבות שמתגלגלות ואני לא יודע איך לסדר אותן. זה כשאני כותב בצורה עיוורת. אני כותב כי להוציא דברים מהראש ולכתוב אותם עוזר לי להפחית את העומס. אני אפילו לא יודע מה לא בסדר בימים מסוימים. אני רק יודע שאני לא יכול להתמקד. כמו אמש למשל. שכבתי במיטה למעלה משעה ולא הצלחתי להירדם. שכבתי ער ולחץ על דברים שאפילו לא ידעתי שאני יכול להילחץ עליהם. הרגשתי ששתיתי סיר קפה לפני השינה ואני אפילו לא שותה קפאין, אז אני יודע שזו לא הייתה הבעיה. אולי אכלתי יותר מדי עוגת יום הולדת במסיבה של בתי, אני לא יודע. אני דואג אם היה לה כיף, ואם לחברים שלה כיף. האם מישהו מהילדים הרגיש בחוץ? האם היא הודתה לכולם שבאו? המסיבה הייתה שעה וחצי של כאוס שהלחצתי עליו במשך חודש. יש לי את הפחד הזה שכולם יצטרכו לבטל ברגע האחרון והבת שלי תסיים במסיבת יום הולדת ואף אחד לא יהיה שם. זה באמת קרה למישהו שאני מכיר ובכל פעם שאני חושב על זה אני מתכווץ. אני לא חושב שאוכל להתמודד עם לראות את הילד שלי עובר סוג כזה של פגיעה. כשאני כותב את זה הכל נראה כל כך מגוחך. יש דברים גרועים יותר שיכולים לקרות בחיי מישהו. עם זאת, אני מוצא דרכים לדאוג לעצמי לשכחה בגלל זה.
עכשיו אנחנו מתכוננים לצאת לירח דבש. הזמנתי לעצמי יתר על המידה לשבועיים הקרובים, כך שממש יש לי אפס דקות נוספות בכל יום. אני צריך להתכונן לחופשה וגם לוודא שהכל מוגדר כך שלבת שלי יהיה מה שהיא צריכה כשאני נעלמת. זה הארוך ביותר שאי פעם התרחקתי ממנה והמחשבה על כך כשלעצמה שולחת אותי לדפוס אחר של דאגה. האם אתגעגע אליה יותר מדי? האם היא תהיה בסדר כשאני נעלם? ומדוע בכלל הסכמתי ללכת לגיוס התרומות של אמא ביום שישי שלפני חג הפסחא? זה יום שישי הזה ואין לי אפילו שמלה. כבר הזמנתי את שעות הצהריים המלאות שלי, כך שאין זמן שם. אולי אוכל לעשות זאת ביום רביעי אחרי העבודה. אבל מה אם אני לא אמצא שמלה? זה משאיר אותי עם יום אחד. חשבתי שסוף השבוע הזה הוא סוף השבוע של בתי עם אבא שלה, אבל בגלל שזה חג הפסחא שלי, זה סוף השבוע שלי. ואז אני הולכת ומזמינה את אמא לנשף וקביעת פגישת שיער בסוף השבוע שלי עם הילד שלי שמרחיקה אותי ממנה עוד יותר.
הזכרתי שאני מומחה בדאגות? אני יכול ליצור מצבים בראש שאפילו לא קרו ולהטיל עליהם שעות. אז שמתי אותם על נייר וזה עוזר לי להבין שהדברים יכולים להיות גרועים יותר. כמו הרבה יותר גרוע. אבל אז יש את נושא הכסף.
אני מנסה לא לבזבז את כספי בפשטות. אני חוסך כמה שאני יכול אבל יש שבועות שנראה שכל הוצאה אפשרית שיכולה לעלות עושה. אני צופה בחשבון החיסכון המסכן שלי מתדלדל ומתחיל לדאוג. ואני לא צריך לדאוג לכסף. אני לא צריך לדאוג לכל זה. חוק המשיכה אומר לי שאם אני דואג למשהו אני רק אביא עוד דאגה. אני רק צריך לקצץ ולהחזיר את עצמי למסלול.
הם אומרים שדאגה היא כמו כיסא נדנדה. זה נותן לך מה לעשות אבל זה לא מביא אותך לשום מקום. זה כל כך נכון. ביליתי את כל הבוקר בכושר ובחלק טוב אתמול בלילה ואני בדיוק איפה שהייתי הייתי גרתי כרגע וסמכתי על היקום. אבל, אני לא יכול להחזיר את זה עכשיו. אני יכול רק להתקדם ולעשות כמיטב יכולתי כדי להישאר ממוקד ולאמון. ואולי גם לכתוב את זה ולהוציא את הכל מהראש יעזור :)