מורשת נצחית של סבא וסבתא

האם אי פעם פשוט ישבת לאחור והסתכלת סביב רק כדי להבין שאתה מתגעגע לאנשים שכבר לא נמצאים על האדמה הזו? אני יודע שכן. סבי וסבתי כולם הלכו לעולמם בגילאים צעירים, ויצרו חלל בחיי. הייתי בשנות העשרים לחיי כשכולם עברו. במשך זמן מה הייתי משוכנע שחיי פשוט מלאי מוות. איבדתי את ילדיי ואת סבי וסבתי בתוך עשר שנים. באותן עשר שנים בילה אבי שלושה שבועות בטיפול נמרץ וחודש נוסף בגמילה, ונלחם בקרב להצלת חייו בגלל מחלה נדירה. עולמי התנפץ ביום בו נכנס לטיפול נמרץ כמה חודשים בלבד לאחר שסבתא שלי נפטרה. אני לא מתגעגע לקצת שנות ה -20 שלי. הם היו רק עשור מלא כאב, קשיים ורחמים. עם זאת, את המורשת שסבי וסבתי הותירו אחריהם אני נושא איתי כל יום.
סבא וסבתא שלי היו אנשים נפלאים, אבל אולי אני טיפה משוא פנים. הוריה של אמי היו זוג מצחיק, אחד כל כך נינוח והשני רכוב. סבי היה הנינוח. לימדו אותי בגיל צעיר לכבד את סבי וסבתי. זה דבר טוב כי סבי דרש זאת. אם לא גיליתי כבוד, היית צריך התאמת גישה. עם זאת הוא היה עדין, בעל רוח שלווה שהקיפה אותו. סבתא שלי הייתה מסוחררת למדי, אבל אוהבת בדרכה שלה. היא דרשה ניקיון ומאמץ ביופי. המילים 'יופי הוא כאב' נזרקות בראשי לעיתים קרובות. אתה מקפיד להיראות נוח להציג מראה מאמץ במראה שלך. היא רצתה את הטוב ביותר עבור נכדיה וילדיה, והייתה הולכת לקצוות הארץ במידת הצורך. יש לי זיכרונות שמחים רבים מביקורים אצל סבי וסבתי מצד אמי. סבתא שלי הייתה קשוחה, טיפה מחורבת ומצחיקה. אחד הזיכרונות האהובים עלי היה כשבאה לבקר את משפחתי בזמן שהוצבנו בגרמניה. הלכנו לטירה היפה הזו שהייתה על נהר הריין להסתכל מסביב. אני קצת הלכתי לכולם להגיע לאזור חדר האוכל של הטירה. הערצתי את החלק הזה בכל טירה, תמיד כל כך מפוארת. בהיתי בשולחן הארוך המושלם עם כלים פיוטר ומשטחים עם צלחות חרסינה שחלמתי לשבת שם ולאכול. החבל היה הדבר היחיד שמנע ממני להיות המלכה של שולחן האוכל. סבתא שלי עלתה מאחורי והיא אמרה 'בוא נעשה את זה, כללים נועדו להפר'. היא חייכה ופסעה ממש מעל החבל ושלפה לי את כיסא הראש! כל כך התרגשתי שהרמתי את הרגל מעל החבל הזה כאילו זה אפילו לא היה שם. היא התיישבה מולי והעמדנו פנים שיש לנו ארוחה אולית מפוארת! זה היה ממש מדהים! ואז אמי ואבי יחד עם סבא נכנסו לחדר ופשוט בהו בנו בחוסר אמון. זה היה ממש פנטסטי הייתי המלכה של שולחן האוכל ההוא במשך כמה דקות בזכות סבתא שלי. יש לי סיפורים רבים על סבתא שלימדה אותי שאם אתה רוצה משהו רע מספיק אל תיעצר על ידי דברים קטנים, התגבר עליהם.
סבי היה כימאי ובבעלותו חברת אריזות אירוסול שהערצתי לבקר אותו בעבודה לפני שיצא לפנסיה. אפילו יצא לי לחטוף את המפעל ולהכין איתו צבע ריסוס יחד עם מוצרים שונים. השולחן שלו היה תמיד מלא בניירות, אם כי תמיד ידע היכן לאתר את מה שהוא צריך באותה עת. הוא היה איש גבוה, איש של שלמות, אינטליגנציה וחסד. תמיד הסתכלתי אליו שהוא היה חלק מהותי בללמד אותי איך אדם מתייחס למשפחתו. הוא גם לימד את אבי כיצד אהבת אב נראית, ויושרה זו חיונית לחיים. סבא שלי היה כל כך אינטליגנטי ואם הוא לא היה יודע משהו הוא היה חוקר הכל על זה כדי ללמוד. אם היית רוצה לדעת מי הכין את הסטייק הטוב ביותר באזור (או משהו לצורך העניין), הוא היה יודע. הוא אהב לחם שהוא אפילו אמר 'החיים קצרים מכדי שיהיה לחם רע.' איזה איש נהדר! אני בהחלט חי על פי היום! אם היית צריך לדעת איזו מכונית לקנות הוא ימצא את כל הנתונים הסטטיסטיים עבורך ויידע אותך את המכונית הטובה ביותר שיש. הוא היה כל כך מצחיק שזה לא יודע משהו שאתה קורא לו סבא כי הוא יידע. עכשיו כשהוא נעלם, אבא שלי תפס את מקומו בזה, וזה דבר יפה. לסבא שלי היה סוד שיצא בסמוך למותו. הוא אמר לאמא שלי איתי שישבה שם שהיא 'החביבה עליו', הוא כל כך אוהב אותה. עכשיו סבא ממש אהב את ילדיו האחרים, אבל היה לו מקום בלב שמיועד לאמא שלי. הוא היה צריך שהיא תדע זאת לפני שעבר, כמה גאה בה וכמה שהוא אוהב אותה. זה היה רגע יפה, אני כל כך שמח שהייתי עד.
סבי מצד אבי היה חידה בלשון המעטה. הערצתי אותו בגיל צעיר מאוד הוא תמיד חיבב אותי. הייתי בהחלט הנסיכה שלו, ותפוח העין שלו. החלק המוזר נכנס לשחק כאשר מבינים שהוא התייחס לסבתא שלי אחרת ממה שהוא התייחס אלי. הוא היה משמיע את שמה דרך הבית כדי שהיא תביא לו משהו, או יעשה משהו בשבילו. אם היא הייתה באמצע לעשות משהו והוא רוצה קפה זה לא משנה, היא תפסיק למסור לו אותו. היא אהבה אותו והוא היה האיש היחיד שהכירה. הם התחתנו כשהיתה רק בת 15, והיא לא ידעה שום דבר אחר מלבד להיות איתו. כשעבר בשנות העשרה שלי הלב שלה נשבר. סבי לא היה האבא הטוב ביותר בעולם אבי הגיע אחרי 10 שנים אחרי אחיו הבכור ו 8 שנים אחרי אחיו השני. הוא היה הפתעה מקסימה עבור סבתא שלי. אבא שלי היה האהוב עליה בוודאות, מסיבה טובה מאוד.
סבי לא היה הרבה אבא בשבילו הוא לא באמת רצה שום קשר לילד אחר. אז אבא היה באחריותה הבלעדית של סבתא שלי. אם הוא שבר את היד והגיע לאבא שלו התגובה הייתה ללכת למצוא את אמא שלך. אבי נשבע כשהיו לו ילדים לעולם לא להתייחס אליהם ככה ולוודא שהם יודעים שהוא אוהב אותם. אני יכול לומר בכנות שאבי הצליח. מעולם לא פקפקתי באהבתו אליו. כשבאתי לעולם הזה סבי דרג בכנסיה כדי לספר לסבתא שלי, הוא מעולם לא הלך לכנסייה הייתי עניין גדול. אהבתי לשבת על ברכיו של סבי בזמן שספרנו מטבעות יחד. למען האמת לא היה לי מושג מה אני עושה אבל זה בסדר, פשוט שיחקתי עם המטבעות. סבי היה איש עסקים, והוא אהב להרוויח כסף. אז הוא לימד אותי את ערך הכסף מגיל צעיר. היינו מחזיקים ידיים ויורדים למכרז הנקניקיות ומקבלים ארוחת צהריים ואז עוברים את הרחוב לחנות החיות. אהבתי את חנות החיות, היו להם חיות אקזוטיות לאהוב עליהן. אחר כך הלכנו לבנק, הערצתי את הבנק. הוא היה גדול עם רצפות שיש ומלא באנשים נחמדים שהיו נותנים לי סוכריות על מקל. הייתי קטנה מאוד בסביבות 3 או 4 שנים כשהייתי עושה את זה עם סבא שלי. הזיכרונות אף פעם לא נמוגים. הוא היה בעל חנות בגדים והייתי שולח הודעות דרך הצינורות שהובילו דברים מקומה לקומה בחנות הישנה. הוא תמיד היה שולח תשובה ושטרות דולר איזה ילד לא אוהב את זה?
סבתא שלי הייתה אישה עדינה וחביבה. היא אהבה ורדים, ציפורים ואת האדון. אני עדיין יכול לשמוע את סבתא שלי שרה בשעות הבוקר המוקדמות. היא מעולם לא ישנה אחרי 4 בבוקר, והיא הייתה בסדר עם זה. היא שרה או ניגנה בפסנתר כדי להעביר את הזמן. נהגתי לקום מוקדם כשנשארנו איתה ולרדת לשבת איתה, לרשום לה מחזה ולשיר מזמורים ישנים. מעולם לא הכרתי מישהו שהיה עדין כמו סבתא שלי. יש לה רוח חביבה זו שתחמוק משמחה. היו אינספור פעמים שהייתי יוצאת לגן להיות איתה והיא הייתה מלמדת אותי על ורדים. היא הייתה מדברת על הריח המתוק שלהם ועל גודל פריחתם. היא תמיד גרמה לי להרגיש אהובה. היינו יושבים ומדברים על בני המשפחה הקודמים שהיא רצתה שאדע מאיפה אני בא. תמיד הערכתי עובדה זו. היא הייתה מספרת לי סיפורים אינסופיים של אבי כשהיה ילד. את רוחו המרדנית היא כל כך אהבה. היא תמיד הייתה כל כך גאה בו, במי שהוא היה, במה שהוא עשה בחייו כדי לשנות את זה. הזיכרונות שלי שופעים רגעים יפים שבילו בדממה ורק רושמים לה.
סבא וסבתא כמו שלי היו באמת ברכות בחיי שהם מתגעגעים כל יום ויום. עלינו ללמוד לאצור את הסובבים אותנו לפני שיהיה מאוחר מדי. החיים יכולים להיות קצרים כל יום הוא מתנה. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אני מבטיח שזו האמת. יום אחד כאן למחרת לא, אם בכלל שנות ה -20 שלי לימדו אותי את הערך של לגזור זמן עם אלה שאנחנו אוהבים.